זה עתה נסתם הגולל והם פונים לביתם מיוסרים. הדי זעקות השבר והשכול עדיין מנסרים באוויר, הדמעות קולחות, הלב כאוב, פצוע ומדמם. יתמוּת. אלמנוּת. אבלות. ליד הכניסה של הבית מוכנים כלים לנטילת ידיים, כי בית הקברות מטמא את הבאים בשעריו, והם צריכים להיטהר.

בימינו כמעט ואין אנו מודעים להלכות טהרה וטומאה, אך בזמן הבית היתה טומאת המת חמורה ביותר. המת הינו "אבי אבות הטומאה", הוא מטמא אם נמצאים איתו תחת קורת גג אחת, אף מבלי שיגעו בו, המת גם גורם לנוגעים בנוגעים בו, ובנוגעים בהם – להיטמא.

מדוע חמורה טומאה זו מכל הטומאות?

המוות מהווה תעלומה גדולה מאוד, על פניו הוא נראה כאובדן וחידלון. המוות נתפס כייאוש מוחלט, חורבן שאין דרך לשוב ולבנותו, הרס שבלתי אפשרי לשקמו, דרך אל-חזור עד לתחיית המתים. כל עוד האיש היה חולה ואפילו גוסס, עדיין פיעמה התקווה לגביו, אך משיצאה נשמתו – רפו כל ידיים.

כל זאת בעינינו.

בעיני חז"ל, לא זו בלבד שאין כאן ייאוש, אלא שעתה ורק עתה מתחילים החיים האמיתיים. "טוב מאד – זה המות" כתוב במדרש (בראשית רבה פ"ט), וכך כותב רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' (ברכה"ש ג' כ"ג):

"שהמיתה טובה גדולה, כי אז מתחיל שלמות תיקונו שצריך לזכות לעתיד, כדי שיזכה האדם על ידי זה להכיר אותו יתברך".

למה אם כן המת מטמא כל כך?!

כיוון שאנו עיוורי-שכל, שמביטים על המוות כעל חידלון מוחלט. הייאוש הזה – שמסתיר את נצחיות הנשמה, ומראה כלפי חוץ כאילו קיים חידלון אצל יהודי – הוא הוא שורש כל הטומאות, הוא אבי אבות הטומאה! כל הצלחתו של היצר להסית יהודי לעבירה היא על ידי הצגתו כמנותק מהחיים הנצחיים; הוא מסיתו להסתכל על עצמו כעל חי חיי שעה – ואזי כל מנעמי העולם מוצאים מקום בליבו.

אם היה האדם מאמין בשלמות בנצחיותו, כי אז שום תאווה מתאוות העולם הזה לא היתה כובשת את לבו; הוא היה מחַשב שכר כל הנאה רגעית – מול ההפסד הנצחי, ולא היה נגרר אחריהן (ליקוטי מוהר"ן ח"ב י').

המוות הפיזי משמש אפוא כמנוף עיקרי של היצר לפתות את האדם להנאות העולם החולף – "אָכול ושתֹה כי מחר נמות". לפיכך, זהו מקור כל הטומאות, כי ככל שהאדם רואה במוות ייאוש וחידלון, כן מוצא היצר מסילות ללבבו, להטעותו שיהנה לפחות עתה…

* * *

פרה אדומה – מטהרת, מפני שכל מהותה היא תמימות ואמונה! אין אנו יודעים טעמה של מצווה זו – "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי" – וזה עצמו הגורם לטהרה.

כאשר אדם מוכן לבטל את צורת השקפתו ודרך הסתכלותו בכלל ולהיות תמים ומאמין, אזי הוא יכול להתרפא גם מאותה מכת מוות של הסתכלות על סוף החיים כעל ייאוש אחד גדול.

בכוחה של מצווה זו – הנעשית בעץ ארז ואזוב ושְנִי תולעת הרומזים לביטול הגאווה – לגרום לאדם להסתכל גם על החורבן המוחלט ביותר כדבר שיש לו תקנה; שיתחיל להאמין כי אדרבה, שם בעומק האבדון וההרס מפעמת תקווה חדשה, שם נרקמים חיים חדשים שיצמיחו את ה"טוב מאד".

מצווה זו היא גם הוראת דרך בכל מצב של עצבות – שמקורה ב"סטרא דמותא" – שאין חורבן אשר בפנימיותו לא גנוז כח צמיחה מחודש ויפה יותר! אין חושך שלא טמון בו אור חדש ועצום יותר! אין ירידה שלא יכולה להביא לעליה מופלאה פי כמה! תלוי רק בצורת ההסתכלות.

(על פי 'ליקוטי הלכות' נפילת אפים, ד' י"ט ופקדון ד' כ"ג)