נוסעים לאומן!

ודאי שנוסעים! וכי מי אינו נוסע?! הרי לנגד עינינו עומדת הכרזתו של רבנו הקדוש: "כל הסרים למשמעתי, יהיו אצלי לר"ה, איש בל יעדר!" והכרזה זו עם כל הרמזים והדיבורים המפורשים, שיצאו מפיו של הצדיק, על האור שנעשה מהדרכים! על תיקונים, שאף הוא אינו יכול לתת כי-אם בראש-השנה!

על חיצי הסטרא-אחרא, שבידו להוציא מאיתנו, אם נבוא אצלו!

על תשובה, שהוא עושה בשבילנו, ומתקן הכל!

על הכח שבידו להעלות נפש משבעה מדורי גיהנום באמירה בעלמא!!!

כל אלו מאירים בעוצמה רבה כזרקורי אור עוצמתיים בתוך החושך הכפול האופף אותנו, בתוך טומאת הרחוב, שנלאינו מלעבור בה, בתוך גלי החיים, המטלטלים אותנו מעלה-מטה כספינה טרופה, וקוראים אלינו: "יהודים! אל יאוש!"

"יש עתיד! יש תקוה! יש להיכן לחתור!"

ונפשות ישראל קולטות היטב את המסר. לא פלא, שאלפים רבים נוטשים את ביתם ומשפחתם, ונענים לקריאתו של הצדיק: ומשנה לשנה מתרבים נחלי האדם, הנוסעים לאומן לראש-השנה, כשהם גודשים את שדות-התעופה בארץ ובחוץ-לארץ, ממלאים עשרות אוטובוסים, העושים דרכם בנתיבותיה השוממות של אוקראינה, ונשפכים הישר להר הקודש שבאומן, המלא על גדותיו בחסידים ואנשי-מעשה, תלמידי-חכמים לצד פשוטי עם, בעלי תשובה ותיקים, וכאלו שרק לאחרונה נאחזו בחכתו של הצדיק: וכמו מהר געש פורצות הגניחות והאנחות, הבכיות והיבבות, המתמזגות בקולות השירה והניגון, הריקודים והמחולות. אלו ואלו מהולים בלא מעט דמעות: יש דמעות של צער וחרטה, ויש-של התרגשות ותקוה, ויש גם דמעות סתם, המטהרות את הנפש ומסירות את האבק שהצטבר עליה. זולגות אלפי הדמעות על האבן הקדושה – הרי היא המגנט, שמשך לכאן את כולם – ונהפכות לנחל, המטהר את נפשות ישראל מטומאתן.

המתבונן במעמד המיוחד ורואה את אברכי המשי לצד זקני החסידים, חנוונים שסגרו את חנויותיהם, ובעלי-מלאכה שנטשו את מלאכתם, מאזין לאנחות ולשוועות, הבוקעות מעומק ליבם הטהור של אלפי המצטופפים כאן, שומע את השירה ורואה הריקודים הבאים אחרי לב נשבר ועיניים דומעות – מעלה תמיהה בליבו: מי ראה כזאת?! מי שמע כאלה?! וכי מה עוד חסר, כדי שהשי"ת ממקומו יפן אלינו ברחמים ויחון עם המייחדים שמו, וישמיענו ברחמיו: 'הן גאלתי אתכם'… להיות לכם לאלוקים?! – – –

לשם כך חובה עלינו להיזכר, מה היתה סיבת גלותנו, ומה ה' יתברך רוצה שנתקן כדי שניגאל.

וכי לא היו מכונסים בירושלים שלפני החורבן רבבות אלפי ישראל, שעבדו את השי"ת בכל ליבם?! והרי הגמ' בברכות (נח ע"א) מספרת על בן זומא שעמד על מעלה בהר-הבית וראה אוכלוסיה [של שישים ריבוא – רש"י] ובירך 'ברוך חכם הרזים'! ושוב מוצאים אנו בגמ' (פסחים ס"ד ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל… נטל כוליא מכל אחד, ונמצא שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני-אדם! וכי לא טלטלו עצמם אבותינו בנסיעה ארוכה ומייגעת לעלות וליראות לפני האדון ה'?! או שמא לא הזילו זהב מכיסם לקנות בהם קרבנות ונסכים?!

אחים יקרים! היו נסיעות קשות ומייגעות, היו הוצאות כספיות גדולות, ואף היו דמעות וכיסופים, שמחה וריקודים – אך אבינו שבשמים הגלה אותנו, משום שנאת-חינם שהיתה בנו! וזה מה שה' יתברך רוצה שנתקן בנפשנו!

ולכן אף אחרי שנות הגלות הארוכות, ואחרי שכבר זכינו לאורו הגדול של רבנו הק', שהמשיח בדעתו ילחם, ומחלציו יצא, והוא יתקן את העולם – בל נשכח את עיקר סיבת גלותנו, ואת צוואתו הקדושה, שהשאיר לנו רבנו: "רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד אז – תהיו אנשים כשרים… כי בעזרת השי"ת גמרתי ואגמור כרצוני בודאי בעזרת השם יתברך" (חיי-מוהר"ן רי"ח).

הבה נקיים את חלקנו – להחזיק עצמנו ביחד, ואין זמן יותר מתאים לכך כימים אלו של הקיבוץ הק', בו אנו פוגשים בכלל אנ"ש מכל מקומות פזוריהם ובכל הכיתות הנקראים על שם הצדיק!

והרבה דרכים יש להרבות אהבה: ראשית – בעת הנסיעה, בכל מיני מצבים של לחץ, לדאוג לשני, ואף – ובעיקר – אם אינו מאותה חבורה. וכן בשעת ההשתטחות – לראות שהשני אף הוא יזכה להגיע לציון: וכל בר דעת ימצא כמה וכמה אופנים של קירוב הדעת עם כל יחיד מאנ"ש, המשתתף בקיבוץ הק': ובזכות האהבה שבינינו נזכה לראות את הבטחתו של רבנו מתגשמת: "גמרתי ואגמור" כרצוני בביאת גואל צדק וקיבוץ גלויות בב"א.