"עולה באה על הרהור הלב… כי כל הנפילות באין מחמת קלקול האמונה… נמצא מחזיר פניו מהשי"ת, כמו שכתוב 'נזורו אחור' (ישעיה א), והשי"ת ג"כ מסתיר פניו ממנו… וצריך להביא ע"ז עולה… כשמשבר את רוחו בקרבו ומתבייש… ומרחם על עצמו.
"כי אין רחמנות גדולה מזו… כי כשמשבר את לבו, בודאי מאנח ומוציא רוח ומכניס רוח… ובא אל בחינת פנים בפנים".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, קח)

"אם יהודי אינו מסוגל לבכות על חורבן בית המקדש, שיבכה על החורבן של עצמו" אמר בעל ה'חידושי הרי"מ' מגור. בית המקדש וכל מה שקשור אליו רחוקים מהתודעה שלנו, כך שקשה לנו להרגיש את החסר שלהם. אבל את הריחוק שלנו מה' – אנחנו בהחלט מסוגלים להבין ולהרגיש. ועוד איך.

הנביא ישעיהו מבכה את מצבנו הרוחני במילים קשות: "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים…" (ישעיהו א) ההדרדרות הרוחנית שלבים רבים לה, אבל השיא הוא "נזורו אחור".

הקב"ה מנהיג את העולם בשני אופנים: יש מצב של הארת פנים ובה מרגישים את ההשגחה שלו בעולם, רואים ומבינים שכל השפע בא רק ממנו יתברך, חשים בבירור שכל שחר שמפציע על העולם נועד אך רק לאפשר ולסייע לנו להתקרב יותר לאבינו שבשמים, עד שאפילו העיסוק בענייני העולם אינו מרחיק מהקב"ה, אלא אדרבה, מקרב אותנו לאבינו שבשמים.

מצב זה מכונה "פנים בפנים" – הן הקב"ה מאיר פניו אלינו, והן אנחנו זוכים לפנות אליו ולהפנות עורף לכל הדברים שמרחיקים אותנו ממנו יתברך.

לעומת זאת ישנו מצב שלצערינו מאז החורבן שקענו בו יותר ויותר, והוא 'אחור באחור' – כשלא זכינו לפנות אל ה' בלבד, "ויפנו אלי עורף ולא פנים" (ירמיהו לב), כי אז גם הקב"ה כביכול מסתיר את פניו מאתנו, כמו שנאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא), הוא כביכול מוכרח לתת חיים ושפע לעולם, כדי שלא ייחרב לגמרי, אבל כמו מי שמשליך את ההטבות שלו מאחורי גבו, כלומר, הוא נותן ואנחנו מקבלים אבל איננו רואים ומרגישים מיהו הנותן.

במצב כזה, במקום שהשפע והחיות יובילו לקשר ולהכרה בה' הנותן את השפע, הם רק מרחיקים אותנו מה' עד שההסתרה והחושך שולטים בבריאה, כאשר נדמה כאילו יד הטבע והמקרה היא זו שפועלת ועושה את הכל כביכול.

מצב עגום זה עלול להביא לירידה נוספת, כשהקב"ה מסתיר את פניו, ואנחנו עלולים לפנות יותר ויותר לעיסוקים החומריים, כך שגם מצד הקב"ה תתחזק ההסתרה עד שמגיעים למצב כמו זה הנוכחי שבו "החושך יכסה ארץ" (ישעיה ס) – אדישות וקהות חושים משתררות כלפי כל דבר שבקדושה, ואפילו איננו חשים את האומללות שבמצבנו; "נפלתי ונשלכתי משמים לארץ, שהייתי במקום גבוה כזה ועכשיו נפלתי והחזרתי פני מהשי"ת ונשארתי אחור באחור… כי אין רחמנות גדולה מזו", כלשון רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"א, קח.

אבל רבינו לא מסתפק בתיאור החורבן הרוחני, הוא גם מורה לנו את הדרך לבניין.

כדי לצאת מצב ה"ברוגז" הזה, מהסתרת הפנים ההדדית, צריך "לשבור" אותו, להכיר ולהפנים עד כמה המצב הזה כואב ומצער, להצטער על כך ולהאנח בשברון לב. שכן "אנחה שוברת חצי גופו של אדם" כפי שלימדונו חז"ל (ברכות נח ע"ב). בעת אנחה אדם פולט את 'רוח החיים' הזו שקיבל 'מאחורי הגב', ומקבל רוח חיים חדשה, בבחינת 'הארת פנים' כמו שכתוב: "באור פני מלך – חיים" (משלי טז).

זה ביאור הפסוק: "זבחי אלוקים רוח נשברה" (תהלים נא), כי האנחה בעת שברון לב היא קרבן העולה שצריכים להביא כדי לכפר על הכפירות שבלב שמביאות להסתר הפנים, כמבואר במדרש (ויקרא ז) שעולה מכפרת על הרהור הלב.