ימי ספירת העומר מזכירים לנו תהליך מאוד מוכר בחיים: יש שאיפה להגיע למקום מסוים, והמקום הזה אמור לכאורה להיות בהישג יד, אבל פתאום אנחנו מגלים שנדרש מאיתנו להמתין. מסתבר שבמצבנו הנוכחי עדיין אין לנו את הכלים להגיע לשם, ולא תמיד יש לנו מה לעשות בנידון. מה עושים במצב כזה? תמיד אפשר לחכות, אבל האם הזמן יפעל לטובתנו או לרעתנו? האם אנחנו מקווים למשהו או נשארים פסיביים?

נתבונן בתקופה הראשונה של ימי ספירת העומר בחיי עם ישראל, לאחר יציאת מצרים. מטרת יציאת מצרים היתה כדי לקבל את התורה – "בצאתכם מארץ מצרים תעבדו את האלוקים על ההר הזה". אבל קבלת התורה לא התרחשה מיד לאחר היציאה, ועם ישראל מחכה תקופת המתנה של ארבעים ותשעה יום, ואלו הם ימי ספירת העומר.

בזוהר הקדוש מבואר שספירת העומר דומה לספירת הזבה. הזבה צריכה לספור שבעה ימים עד שהיא נטהרת, וגם אנחנו סופרים שבעה שבועות במטרה להטהר. התורה מגלה לנו כי ישנה רפואה וטהרה בימים. הם לא רק תחום בו האדם יכול לפעול ולעשות, הם מעניקים אפשרויות חדשות לאדם, ואפילו להביא לידי טהרה. לכאורה, כלום לא משתנה; הזבה נשארת באותו מצב, ולא משתנה בה משהו בעקבות הזמן שחלף. הזמן עצמו פועל בה. מה בעצם הזמן עושה?

כותב רבי נתן: "והעיקר שצריך להאמין שבכל יום ויום נעשים חדשות לגמרי. ועל כן צריכין להמתין ולהמתין עד [ש]יגיע יום ישועתו, כי השם יתברך מצמיח ישועות בכל יום כמו שאומרים [בתפילה] עושה חדשות… מצמיח ישועות" (ברכת השחר ה).

אם מסתכלים על העולם כמו שהוא בלבד, ועל הזמן שחולף בו כאפשרות לעשות דברים, אז כשאין ביכולתנו לפעול ולשנות אין גם משמעות לזמן מבחינתנו. אם הוא מעיק עלינו אפשר גם לשרוף אותו, כמו בביטוי 'לשרוף זמן'. אבל כשמאמינים שהעולם הזה לא קיים בפני עצמו, אלא ה' הוא זה שמחדש אותו ומקיים אותו בכל יום מחדש, אז גם לזמן יש משמעות חדשה. יום חדש פירושו בריאה חדשה. זמן חדש הוא אפשרות חדשה לא רק מצידנו, אלא מצידו של בורא העולם, שמצמיח ישועות בכל יום. וכשהעולם מתחדש, האדם בתוכו. אולי הוא לא יקום בבוקר וירגיש שונה ממי שהיה אתמול, אבל מכיוון שהוא נברא מחדש ביום זה הוא גם פועל ממקום חדש. ההתחדשות הזאת לא ניכרת לעין, ולכן רבי נתן מדגיש את הצורך באמונה.

באופן הזה מסביר רבי נתן את ההיטהרות שנוצרת על ידי הזמן: "להורות שהמשכת הטהרה והקדושה תלויה בימים, שכל מה שבא ונתחדש יום אחר נתווסף ונתחדש קדושה יתירה מלמעלה". על אף שאיננו פועלים באופן מיוחד, כאשר בא יום חדש אנחנו מקבלים קדושה שמימית שלא תלויה במעשינו. העבודה שלנו היא להאמין בכך, ובהתאם לכך להתחדש במעשינו, גם אם נדמה לנו שלא חל שינוי ושסתם חבל על המאמץ. הכישלונות החוזרים ונשנים הם רק הכיסוי להתרחשות הפנימית של המציאות, ואם נתגבר על מצג השווא שלהם, נוכל גם לראות את אותה התרחשות בעיני אמונה – עושה חדשות ומצמיח ישועות.

אחת ההבחנות שבין תקווה ויאוש, היא השאלה האם העולם הזה נמצא בתהליך שמוביל למקום כל שהוא, או שהוא כל פעם נע בכיוון אותו בני האדם מכוונים אותו, לטוב ולרע. אם שמים לב, זוהי אותה שאלה שמופיעה אצלנו ביחס למושג של הזמן. אם באמת אין תהליך שכל הזמן מתקדם אלא הכל תלוי במעשינו, אז כשאין מה לעשות הזמן לא תורם לנו יותר מדי. אבל אם מאמינים שכל הזמן יש תנועה לקראת התכלית האמיתית, אז חובה להאמין שהזמן הוא המבשר של אותו יעד סופי של גאולה, שמטפטף עלינו בכל יום הארות קטנות משם שנותנות לנו קדושה והתחדשות בכל מעשינו. כשמאמינים בכך כבר זוכים בעצם ההתחדשות במעשים, ובנוסף לכך שפע שמימי שנותן תקווה לצאת מכל מקום.

אחד הדברים הבולטים בספירת העומר הוא שמדובר בתהליך. החובה היא לספור את כל ארבעים ותשעת הימים, וישנן דעות שבהחסרת יום אחד מהמניין לא קוימה המצווה. מה שעלינו לעשות בזמן שאיננו ראויים עדיין להתקדם הלאה, הוא להאמין שהזמן שאנחנו נמצאים בו בהכרח מוביל אל תכליתנו, שיש תהליך ותנועה תמידית. האמונה הזאת אומרת שכל יום מוסיף משהו חדש, והוא לא יכול להיות שחזור של האתמול. כל יום מוביל קדימה, מוסיף אור וקדושה. יום ליום יתקבצו עד שנגיע אל התכלית שמופיעה בסוף הספירה – קבלת התורה.