פרשת 'מצורע' איננה מיועדת רק למצורעים; יש לה מסר גם לבעלי עור בריא. שכן, גם גוף בריא ונאה, יכול להיחשב כמצורע…

הגוף המגושם – אומר הזוהר הקדוש – מהווה צרעת שנובעת מעור הנחש הקדמון. "דגופא דבר נש בהאי עלמא, איהו צרעת ממשכא דחויא" (= גוף האדם בעולם הזה, הוא צרעת מעור הנחש) (תיקוני זוהר, מח ע"ב). שכן, מאותה שעה שהתפתה האדם הראשון עלידי הנחש ואכל מעץ הדעת, הפך להיות הגוף שלו לחומרי ומגושם שנמשך לתאוות והבלי העולם הזה.

ואם לא די לנו בטומאה 'המקורית' של הגוף, טומאת עור הנחש, הרי שנוספת לו טומאה על טומאתו, על מעשיו הרעים, "ומעוצם גשמיות ועכירת הגוף המצורע הזה, איני יכול לנקות עצמי מכסילות דעתי ועכירת מעשי הרעים", כפי שמקונן רבי נתן בתפילתו (ליקוטי תפילות ח"ב, מב).

כשהאדם ממלא את תאוות גופו המצורע, נסגר בפניו האור הרוחני, עד שהוא הופך למצורע רוחני. וכדברי הזוהר הקדוש: "מצורע דא סגירו דנהורא עילאה (= מצורע זה סגירות האור העליון)" (תזריע, מט ע"ב). וכשהאור הרוחני נסגר בפני האדם – עקב ההימשכות אחר תאוות הגוף המצורע – הרי הוא נחשב כמת; איןלולא חיות ולא שמחה, ועלכן אמרו חז"ל שמצורע חשוב כמת (נדרים סד ע"ב).

תפקידנו אם כן הוא: להזדכך ולהיטהר מצרעת הגוף, ולהגביר את אור הנשמה, "ואז פושט גופו המצורע, שהוא ממשכא דחויא, ולובש בגדי שבת, היינו גוף קדוש מגן עדן" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פג).

אך, שימו לב: תחת הצרעת מסתתרת מתנה נפלאה!

שהרי על הפסוק: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", מפרש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות שלזהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". וכשם שנגעי הבתים הם בשורה ואמצעי לגילוי מטמון, כך יכול גם הגוף המצורע, להוות עבורנו בשורה ואמצעי לגילוי מטמון רוחני. וכפי שמלמדנו רבינו, בסיפורי מעשיות, במעשה מ"בן מלך שהיה מאבנים טובות". וכך מסופר שם (בקצרה, לעניינינו):

מעשה במלך אחד שלא היו לו בנים, ולאחר שמצא צדיק נסתר, ברכו הצדיק ונולדה לו בת. אך המלך, לא הסתפק בכך; הוא רצה גם בן. הלך לצדיק נסתר אחר, שנתן לו ולמלכה לשתות גביע של יין שלתוכו הוכנסו יהלומים טחונים, "ואמר להם שיהיה להם בן שיהיה כולו מאבנים טובות, ויהיו בו כל הסגולות של כל האבנים טובות. והלך למקומו. וילדה בן, ונעשה שמחה גדולה על המלך, והבן הנולד לא היה מאבנים טובות" אלא "יפה תואר מאד, וחכם גדול בכל החכמות, והיה יודע כל הלשונות, והיו נוסעים מלכים לראותו", אך את היהלומים לא ראו…

בהמשך הסיפור, התקנאה בו אחותו, וקראה למכשפים שהפכו אותו בכישופיהם למצורע, "ונעשה הבן מלך מצורע מאד, על חוטמו צרעת, ועל פניו, ועל שאר גופו. ועסק המלך בדוקטורים ובמכשפים ולא הועילו".

המלך קרא לאותו צדיק שברך את המלך בבן, וביקש ממנו שיתפלל לרפואת הבן. "והצדיק היה מתפלל תמיד להשם יתברך: באשר שהוא היה מבטיח שיהיה הבן מלך כולו מאבנים טובות, ולא היה כן. והיה טוען להשם יתברך: 'האם עשיתי זאת בשביל כבודי? לא עשיתי כי אם בשביל כבודך. ועכשיו לא נתקיים כמו שאמרתי'. ובא הצדיק למלך, והיה מתפלל ולא הועיל. והודיעו לו שהוא כישוף. והצדיק הנ"ל היה גבוה, למעלה מן כל הכשפים, ובא הצדיק והודיע למלך שהוא כישוף".

לאחר מכן, קרה מה שקרה, עד שהכישוף התבטל "ונתרפא, ונתייבש הצרעת, ונפל ונקלף כל העור ממנו, ונעשה מאבנים טובות כולו, והיה לו כל הסגולות של כל האבנים טובות. כי אחר שנקלף העור, אז נתגלה ונראה שהבן מלך הוא כולו מאבנים טובות, כאשר אמר הצדיק".

ובכן, המסר בשבילנו הוא:

יהודי הוא בן מלך, שבפנימיותו הוא כולו יהלומים, אבנים טובות ומרגליות. אך עור הגוף המגושם, מכסה על היהלומים. וכשהכישוף – התאוות שמכשפות אותו – שולט עליו, הוא הופך כולו למצורע. אך דווקא אז, כשהצרעת מכסה את כל כולו, יכול פתאום העור להתקלף, והאבנים הטובות יתגלו.

מה שמוטל על המצורע הרוחני הזה הוא רק, לבוא לאותו צדיק ש"גבוה למעלה מן כל הכשפים", ולקבל אצלו אור ועצה כיצד לפשוט מעליו את הצרעת – ואז תתגלה פנימיותו הנפלאה.