הזדמנות פז לחנינה!
כ״ח בסיון תשע״ט
הבכיה על חורבן בית המקדש אינה רק בכיה על עבר בן אלפיים שנה, רבינו הקדוש מלמד אותנו שהבכי איננו על העבר, אלא על ההווה – על שבגלל מעשינו הרעים אנו מעכבים את בנין בית המקדש, וגורמים להעלמת יופיו של הצדיק מן העולם, מעין דברי חכמינו: "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (בין המצרים)
אימה נפלה על הצופים שהצטופפו בבית המשפט, מולם ישב שפוף ידידם הקרוב על ספסל הנאשמים, לא היה ספק שגזר הדין יהיה נורא, הקטיגור עמד והקריא ברהיטות את כתב האישום: פלוני גרם ברשלנות פושעת לשריפת ביתו של… מושל העיר! שריפה שכילתה את הארמון המפואר על כל תכולתו, בשווי של מיליארדים רבים, אך חמור מכך פי כמה וכמה – באסון הטראגי נספו שני ילדיו היקרים של המושל! התביעה דורשת למצות את הדין עם הפושע ולהטיל עליו עונש מוות!!!
השופטים, חמורי הסבר, מביטים על הסניגור שעומד ופוכר את ידיו; אין לו מענה, אין לו אפילו פתחון-פה, ההרשעה ועמה גזר הדין החמור – ברורים. אין מנוס.
לפתע, ללא הודעה מוקדמת, פונה המושל בכבודו ובעצמו לעבר השופטים ומבקש את רשות הדיבור:
'אני אוהב את הנאשם… אני חס על חייו הצעירים… הנני מעניק לו חנינה ומבטל את תביעתי. בתנאי אחד, שבכל שנה, במועד שבו אירעה השריפה, ילבש בגדי אֵבֶל, יפרוש מתענוגות היום-יום ויתחרט בחרטה גמורה על מעשהו הנפשע. אם יעשה זאת, לא זו בלבד שאסלח לו, אלא גם אוסיף לו מענקים מיוחדים שבהם יוכל לחיות חיי רווחה לעד…'
ההלם היה מוחלט, איש מהנוכחים לא היה יכול לרדת לסוף דעתו של המושל; אצילות שכזו! רחמים כאלה!
מחוץ לאולם עמד אדם טיפש, שהביע את דעתו על תוצאות המשפט בקול נכאים: "אוי, רחמנות על הנאשם, הוא קיבל עונש כבד כל כך, בכל שנה עליו ללבוש למשך כמה ימים בגדי אבל, לפרוש מתענוגות ולבכות. צר לי עליו"…
אם הטיפש הזה לא היה שרוי בלבנו-אנו, כי אז גם אנחנו הינו צוחקים.
ימי 'בין המצרים' ניתנו לנו בהענקת חסד מופלאה ונשגבה שאין כדוגמתה! כתב אישום נוראי רובץ עלינו – "כל מי שאין בית המקדש נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו" – רשלנותנו גרמה לשריפה איומה, שכילתה את ארמון מלך מלכי המלכים והביאה את כל הצרות האיומות!
לא, זו לא רק בכיה על עבר בן אלפיים שנה, רבינו הקדוש מלמד אותנו שהבכי איננו על העבר, אלא על ההווה – על שבגלל מעשינו הרעים אנו מעכבים את בנין בית המקדש, וגורמים להעלמת יופיו של הצדיק מן העולם, מעין דברי חכמינו: "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו" (ראש השנה י"ח ע"ב).
העלמת היופי של הצדיק מאפשרת ליצר הרע לפתות בני אדם ביופי שקרי ולהצית בלבם אש זרה של תאוות ומידות רעות ('לקוטי מוהר"ן' ח"ב ס"ז). זוהי שריפה נוראה, שבה נאבדות נשמות יקרות מפז. מי ישער את גזר הדין האיום שנקבל על כך למעלה?!
אך המלך הרחום, שביתו נשרף ובניו גלו ונהרגו, נותן לנו חנינה; הוא מוכן לסלוח, ולא רק לסלוח, הוא גם מוכן להעניק לנו מתנה עצומה ונשגבה: שנשוב ונראה בשמחתו של הבית העתידי! איזה חסד חינם!
זאת בתנאי אחד קטן, שבעשרים ואחד הימים הללו של 'בין המצרים' נמעט בתענוגות הגוף ונקדיש שעה בכל יממה כדי לקונן ולהתבונן על תוצאות מעשינו ונתחרט עליהם; נתבייש באשר גרמנו ונעורר כיסופים בליבנו לבנות מחדש את הקשר הנפלא שלנו עם המלך הרם והנישא. הוא מבטיח לנו, ש"כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל' ע"ב); לא רק שלא נסבול את העונש המר אלא גם נקבל את המענק העצום והנפלא הלזה אשר "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה ס"ד ג').
מי שמוח בקודקודו היה צריך להיאחז בעצה זו כטובע הנאחז בסירת הצלה, כי מי היה מעלה על דעתו שעל אף האישום החמור תהיה עוד תקווה?! מי היה מאמין שעל אף הנזק האיום שגרמנו, נוכל לתקן את הכל, ועוד לזכות בזכיות מופלאות?!
אפס כי הטיפש הקטן שבליבנו מזיל דמעת-תנים: 'אוי, איזה עונש, מדי שנה להצטמצם בימי בין המצרים, לא לתת דרור לתענוגות'. הוא חש לכוד, הוא מצפה שכבר יעברו הימים המעיקים הללו, שלפי טיפשותו מוטב שלא נבראו…
עלינו אפוא לעורר את השכל הטוב שבקרבנו, להתבונן ולהבין את יקרת המתנה המופלאה שניתנה לנו ולא להסיח דעתנו ממנה; להתאבל מעומק הלב ולהבין את התקווה הגדולה שניתנה לנו, לנצל את הזדמנות הפז לתקן מעוות נוראי שכזה, ועל ידי זה באמת נזכה להתגלות אור הצדיק ולשמחת בנין בית המקדש.
