ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הכיפורים הזה, קץ ומחילה וסליחה על כל עוונותינו, למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם (תפילת נעילה)

תרי"ג מצוות, אומרים חז"ל, הינם תרי"ג עצות, דרכים, להתקרב לקב"ה. יש לנו תחום פעולה מסוים, בו אנו פועלים למעשה את ההתקרבות לקב"ה, על ידי מעשינו. בכל יום קיים טוב, הניתן להשגה דווקא באותו יום, ובמעשינו אנו אמורים לקבלו. אך אומרים חז"ל: "ימים יוצרו ולו אחד בהם" (תהלים קלט) – קיים יום מסוים בו התגלות הטוב נעשית מצד הקב"ה, והוא יום הכיפורים. יום זה הוא יום של התגלות גמורה של חסד ורחמים, על ידי מחילת העוונות, שעל ידה אנו זוכים לטהרה. כשאנו רואים שחסד זה נקבע לתמידות בכל שנה ושנה, אנו לומדים מכך שחסד זה מוכרח להופיע כחלק מסדר המציאות. כלומר, אף-על-פי שאנו נצרכים לחסדי ה' בנושאים אין-ספור, אבל כאן באופן מהותי תמיד מתגלים חסדי ה' – בעל כורחינו שאנו נצרכים לחסד זה באופן הבסיסי ביותר כדי להתקיים.

מהי תכלית חסד נפלא זה, של מחילת העוונות? בתפילת נעילה חז"ל מגלים לנו אותה: "למען נחדל מעושק ידינו, ונשוב אליך לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". אף-על-פי שהמחילה בעצמה היא חסד נפלא שאין כמוהו, התכלית שעומדת מאחוריה היא הזדמנות חדשה להתקרב לקב"ה. לכאורה הקשר בין הדברים תמוה – ההזדמנות להתחיל מחדש קיימת תמיד, ומה תורמת מחילת העוונות אליה?

"כל ההתרחקות של רוב העולם מהשם יתברך, הוא רק מחמת נפילות וחלישות הדעת. כי רובם התנסו כמה פעמים והתחילו בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד כפי נפילתו רחמנא לצלן וקצתם התעוררו להתחיל עוד הפעם או כמה פעמים, אבל אחר כך כשראו שאף-על-פי-כן נפלו אחר כך, על כן נתייאשו בעצמן. אבל באמת כל זה מעשה בעל-דבר בעצמו שהוא זקן דסטרא אחרא, כי נקרא זקן וכסיל (קהלת ד, יג) והוא רוצה להפיל את האדם לידי זקנה ותשות כח חס-וחלילה, כאילו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי-אפשר להשתנות עוד" (משיבת נפש, אות ז).

רבי נתן מלמד אותנו כי יסוד ההתרחקות של רוב העולם, שזה כמעט תמיד כולל אותנו, הוא 'זקנה דסטרא אחרא'. "זקן – זה קנה חכמה". נער יכול להיות יותר חריף ובקי מזקן, אך הוא לאקנה חכמה. נער – כשמו – יכול להתנער מכל דבר. מציאותו אף פעם לא תוגבל באף גבול שהוא, ורוחו חופשיה תמיד. רק כאשר יגיע לזקנה, יוכל לקנות דבר – להשיגו בצורה מהותית ופנימית. רק הזקנה יכולה לקחת את האדם ואת מעשיו, חכמתו, ולחברם בהדיקות. מצד זה, הזקנה היא יתרון, והיא נקראת 'זקנה דקדושה'. אך קיימת 'זקנה דסטרא-אחרא', מצב של קיבעון בחטא, הקובע כי 'הינך מה שאתה עושה'. משפט זה הוא כמובן שקרי – אחרי כל המעשים, תמיד קיים עומק מסוים בפנימיות האדם שלא מתגלה. אף מעשה לא יוכל לבטל את כל כוחות הטוב הטמונים באדם. מה שכן – הוא יכול להחשיך אותם, לכסות אותם במעטפת רוע, ולגרום לנו לשכוח מקיומם. רבי נתן כותב כי זהו הקושי הגדול ביותר בחזרה בתשובה – "לא יאמין שוב מני חשך" (איוב טו, כב) – אין הוא מאמין כי קיים בו עוד דבר מלבד מעשיו הרעים. הסתכלות זו לא משקפת את האמת – היא בוחרת לקחת את המעשים, ולשקף אותם ככל מהותינו. עלינו להאמין, כי קיימים בנו כוחות טוב נסתרים, מוכנים בכל עת שנגלה אותם, ומעשינו הרעים לא יבטלו אותם לעולם.

אף-על-פי שהסתכלות זו (של זקנה דסטרא-אחרא) איננה אמיתית, עדיין קיים קושי גדול לצאת ממנה, כשמול עינינו עומד רק החושך. אך מכיוון שזהו יסוד כל ההתרחקות על-פי רוב, עשה הקב"ה חסד ונתן לנו יום של התחדשות – יום של מחיקת העוונות. ביום זה אנו מנתקים קשר עם כל המעשים הרעים שנעשו על ידינו, "ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ב הלכה ד). כאשר הדף לבן ונקי, אין עוד מקום לזקנה דסטרא-אחרא, מאחר ואין לה על מה להיתפס. וכשאנו חופשיים לנפשנו, רוחנו הופכת צעירה – ונזכרים אנו בכוחות הקיימים בנו, שעתה דבר לא יוכל לכבותם. לכן המחילה פותחת לנו הזדמנות חדשה – היא משחררת אותנו מכבלי הדמיונות, ומעניקה לנו את האפשרות להכיר בכוחותינו הטובים שתמיד היו טמונים בנו. עתה נוכל לגלותם בלי מונע ומעכב.

"ביום ההוא ישליך כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאילו כי היום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחילת מעשיו. היום יפלס אורחותיו שלא יטו מעגלותיו מדרך הטוב" (רבנו יונה, יסוד התשובה).