ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > חודש אלול > הורית דרך תשובה…

הורית דרך תשובה…

ה׳ באלול תשע״ט

האם אכן מתנה נשגבה זו של תשובה רחוקה כל כך? הלא התורה מעידה על מצות תשובה "כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (ראה רמב"ן דברים ל, יא). האם מצות התשובה ניתנה רק לגיבורי כח כאלו שברגע שקיבלו החלטה, שוב אין הם נופלים לעולם!?

מה מפחיד אנשים מלחזור בתשובה, ואיך עולים על דרך התשובה באמת וגם מצליחים להשאר בה, להתמיד בה – ובעזרת השם יתברך: גם להגיע לתכליתה…

אין תקוה, התייאשתי

כמה רצה לחנך את בניו, כמה השתוקק להגיע לליבם… אבל לבבם הערל לא קלט את דברי המוסר מחד, ואת דברי העידוד הרבים מאידך, שהרעיף עליהם.

הם התעלמו מדבריו במקרה הטוב, או התחצפו כנגדו במקרה הגרוע. עד שהחליט לשים קץ למרירות לבו: "החלטתי – הוא אומר לקרובים אליו – שזה לא העסק שלי, זו הבחירה שלהם, זה משהו מלמעלה שאנחנו לא מבינים. הוצאתי אותם ממעגל רצונותיי ותקוותיי, ומה שיהיה יהיה".

* * *

זהו, כבר לא אכפת לי…

כמה כבר התפלל, כמה רצה, כמה גדרים וסייגים וכמה סגולות ומצוות כבר ניסה, אך העבירות כרוכות בו ואינן מרפות,  ה' ישמרנו. הנפילות התכופות כמעט שברו אותו לגמרי, ואז הוא החליט לבנות לעצמו 'קיר מגן': הוא מתעלם, שוכח ומסיח דעת.

"לא אכפת לי כלום, יהא מה שיהא". אין לו כח לעורר בעצמו את ההתעוררות העצומה לבכות ולשאוג ואחר כך לחוש שוב את הכשלון, "מוטב – אומר הוא לנפשו – 'אתחזק' מיד שה' אוהב אותי גם כך, ולא אצטרך להכוות ולהשבר שוב מאש תהפוכות הלב"…

* * *

ה' מחכה לנו, למה אנחנו לא שמחים בזה?

ימי חודש אלול הם ימי תשובה, ימי הרחמים והרצון בהם אנו אמורים לרצות עוד יותר לחזור בתשובה. זה היה אמור לשמח ולעורר תקוה, שהרי באלול ימין ה' פשוטה לקבל שבים (ראה ליקוטי מוהר"ן, ו), מידת החסד מתפשטת ועוזרת למבקש – לשוב.

ואף על פי כן, אצל רבים זה רק מעורר עצב ושברון לב. הם היו בוחרים להתעלם ולשכוח מימי תשובה אלו. כל ענין התשובה רק מזכיר להם את כאב הכשלון, ומהסיבה הפשוטה: 'תשובה' הרי ענינה עזיבת החטא והתחלת דרך חדשה לעשות רצון ה', והם הרי מכירים את יצרם ויודעים כי בעפר יסודם. הם ניסו כל כך הרבה פעמים ולא עלתה בידם, כך שברור להם שגם הפעם יחזרו על קיאם ויכשלו שוב חלילה. מה להם אם כן להתענות בעינויי התוחלת הממושכה ולהצית בלבם תקוה שנראית להם תקוות שווא!?

האם לחזור בתשובה זה רק לגיבורים?

והשאלה זועקת:

האם אכן מתנה נשגבה זו של תשובה רחוקה כל כך? הלא התורה מעידה על מצות תשובה "כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (ראה רמב"ן דברים ל, יא). האם מצות התשובה ניתנה רק לגיבורי כח כאלו שברגע שקיבלו החלטה, שוב אין הם נופלים לעולם!?

ובכן, ל'תשובה' יש 'דרך', והדרך אכן קרובה מאד עד כי כל אחד יכול להתחיל לדרוך בה. אלא שהיא צריכה 'מורה דרך'.

היאוש – מחוסר הכרת הדרך!

הדרך הזאת עוברת במקומות מסוכנים שאם לא נצמדים בכל לב להוראותיו של 'מורה הדרך' האמיתי, יכולים להיכשל ולתעות בנתיבות עקלקלות שאחריתן דרכי מות חלילה.

דרך התשובה האמיתית מורכבת משתי ידיעות חכמה, שרק 'מורה הדרך' האמיתי יכול להאיר אותם כראוי בלב האדם, באופן שיהיו במשקל הנכון מבלי שיכחישו ויעלימו האחד את השני.

מחד: ה' דורש ממך!

הידיעה הראשונה: ה' מצפה ממך שתעורר בקרבך רצונות עצומים, תייחל ותצפה, תתחנן ותבקש, תחפש ותשתוקק לחזור בתשובה – ותסבול את כל הנפילות מבלי לכעוס ומבלי להיכנע. שבכל מקרה, תמשיך, על אף הבזיון המר של כל הכשלונות, לעמוד על המשמר ולייחל לתשועת ה'. ולרגע לא תיתן לרצון ולתשוקה לשוב לה' 'להתקרר' ולא תרים ידיים ותאמר 'זה לא בשבילי.'

מאידך: ה' אוהב אותך!

מאידך – וזו הידיעה השניה – צריך גם לדעת, שה' אתך גם במקומך הירוד, הוא אוהב אותך אהבת נצח. הוא משגיח עליך גם שם במלוא ההשגחה הרחומה, ובשום פנים אינך אבוד. כל נקודה קטנה שבידך לעשות במקום הזה יקרה מאד בעיניו, והיא פותחת לך תקוה עצומה.

האם זה סותר?

לכאורה נראה ששתי הידיעות הללו סותרות. שהרי אם אחזק ואשמח את עצמי עם ה'מעט', כיצד אוכל לעורר בי רצונות ושאיפות לתקן הכל ולקבל הכל? ואם אני כל כך רוצה, איך אוכל לשמח את עצמי עם המעט שביכולתי לעשות, בשעה שאני רואה את עוצם כשלונותיי?!

אולם, לאמיתו של דבר, לא זו בלבד ששתי הידיעות האלה אינם סותרים זה את זה, אלא להיפך: הם נבנים זה מזה.

אין סתירה. רק תכיר את הדרך!

ואכן, בדיוק לשם כך צריך את מורה הדרך, להיצמד אליו בכל לב ולקבל ממנו את הבקיאות להליכה בדרך מורכבת זו.

והצדיק – 'מורה הדרך' – מלמדנו בעומק חכמתו וקדושתו: לא רק שאין אלו שני דרכים מנוגדים, אלא אדרבה, 'דרך' התשובה מורכבת מהבקיאות בשני חלקים אלו [רמז יפה בדבר: שני פעמים 'בקי' – 112, בגימטריה 'דרך' – 224].

הדרך הזאת הולכת 'רצוא ושוב', כי כדי לקבל כח להמשיך ולייחל וללחום ולרצות גם אחרי שכבר נכשלנו, בעצמנו או בחינוך ילדינו, צריכים אנו להתחזק ולהעריך כל נקודה טובה, ולהאמין שה' אתנו ועמנו ואצלנו.

להיות בקי ברצוא ובשוב

החיזוק לא אמור לקרר ולקבע את נפילתינו כאילו זוהי מדרגתנו הרוחנית חלילה, אלא להיפך: לתת לנו כח לסבול את קושי הנפילה ולהמשיך לייחל ולהמתין, לצפות ולקוות שנזכה להתעלות.

הציפייה והייחול צריכים להגביר בנו את החיפוש; והאמונה שבוודאי מי שנתן לנו את מעט הטוב יוסיף באהבתו להשלים לנו גם את החסר, האמונה הזו תחזק את התקוה.

תתחיל – ואל תתייאש!

זה מה שמצפים מאתנו במצוות התשובה בכלל ובחודש אלול בפרט; להתחיל לעלות על דרך התשובה. אכן מגמת פנינו בסוף הדרך היא עזיבת החטא לגמרי, אבל הדרך לכך ארוכה, והמצוה המוטלת עלינו היא: לעלות על הדרך המובילה אל היעד הזה. הכניסה לדרך זו וההליכה בה קרובים אלינו מאד אם נציית לצדיק – מורה הדרך.

כאשר מצווים אדם 'עליך להגיע ליעד פלוני', שרחוק ממנו אלפי קילומטרים, ומוסיפים לו שקיום הציווי הזה קרוב אליו מאד, הרי אין הכונה שהיעד שאליו הוא נוסע קרוב אליו, אלא שמה שמוטל עליו לעשות קרוב אליו, לעלות לרכב או לכלי התחבורה שיובילו אותו ליעדו.

מי שרוצה לחזור בתשובה – רק זו הדרך!

מי שרוצה להגיע למחוז חפצו, לשוב בתשובה שלימה, הכרח הוא שיתחיל להלך בדרך זו: לאחד בלבו את ההשתוקקות והציפייה והייחול בכל תוקף ועוז להוסיף ולתקן הכל – מבלי להתפעל מכל הנפילות והירידות, אלא להתחזק ולשמוח בכל מדרגה שהיא, שה' איתו, עימו ואצלו.

בכל פעם שאנחנו סובלים את בזיון הכישלון וממשיכים להמתין ולייחל, ולא מתקררים להמעיט בציפיותינו – ניקינו את עצמנו מטומאת עוונותינו, למרות שבינתיים לא נטהרנו לגמרי מהנפילות.

וכדי שנוכל להמתין ולצפות, בהכרח שנחזק את עמנו בהתחזקות העצומה שה' גמר, גומר ויגמור בעדנו, עד שנזכה לבסוף לשוב בתשובה שלימה.

מי שיהלך בדרך זו ויוסיף בה בכל פעם, בודאי יזכה לשוב בתשובה שלימה, בסופו של דבר בעזרת השם הרוצה בתשובה.

(ע"פ ליקוטי מוהר"ן תורה ו וליקוטי הלכות שבת ה"ז)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support