ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > תורת ברסלב > הוכחה במקום תוכחה

הוכחה במקום תוכחה

י״ד באדר א׳ תשע״ט

"אפילו בכל ההסתרות, ואפילו בההסתרה שבתוך הסתרה, בודאי גם שם מלובש השם יתברך".

(ליקוטי מוהר"ן ח"א, נו)

תוכחתו של הצדיק, היא יותר 'הוכחה' מאשר 'תוכחה'; הוא אינו 'מוכיח אותנו' על מעשינו הרעים, אלא בעיקר 'מוכיח לני' שגם במקום שלנו נמצא ה' יתברך! ובו ברגע שאנו משתכנעים באמיתות ההוכחה שלו, מתבטלת ההסתרה הגדולה אשר בה אנו שרויים.

ההסתרה שבה אנו שרויים באחרית הימים, היא נוראית, שכן עליה נאמר: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", וכפי שמבאר רבינו, הכוונה היא, שלא רק תהיה הסתרה, אלא גם ההסתרה תהיה נסתרת – "שאינו יודע כלל שה' יתברך נסתר ממנו".

במילים אחרות: אם לא די בחושך הנוראי האופף אותנו, הרי שגם החושך הזה נסתר. כלומר, מרוב חושך, כבר לא מרגישים את החושך…

כיצד אם כן מבטל הצדיק את ההסתרה הנוראית הזאת?

הוא אינו מוכיח אותנו בדרשות נוקבות של מוסר; וכפי ששאל פעם רבינו את תלמידו רבי נתן: "השמעת ממני דברי מוסר?!" והוסיף: "שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דיבור מוסר שלו הוא מוטבל ומורחץ בדמעות; ומחמת זה אינו יכול לומר מוסר בפירוש" (שיחות הר"ן, קכד).

כאמור, במקום להטיף מוסר הוא מוכיח לשומעים שגם הם במקומם הירוד נמצא ה' יתברך. הוא אינו נותן לשקוע במחשבות של יאוש ועצבות, שכן מוכיח שגם כאן, בעומק השאול, נמצא ה', ואפשר גם כאן לאהוב אותו, לפחד ממנו ולהתחבר אליו מחדש.

"כי באמת, גם שם מלובש ה' יתברך. רק מחמת שלא היו יודעין שהשם יתברך נסתר שם, זה בעצמו הוא בחינת ההסתרות. ותיכף כשיודעין שהשם יתברך נסתר שם – על ידי זה בעצמו נתהפכה ההסתרה שבתוך ההסתרה ונעשה ממנה דעת".

"הוכחה" זו שהצדיק מוכיח לאדם שה' אתו, היא ה"תוכחה" הגדולה ביותר! שכן, כשאדם יודע שגם במצב החשוך שלו נמצא ה' יתברך, הריהו מתחיל לשמוע את תוכחתה של התורה שמוכיחה אותו וזועקת: "עד מתי פתאים תאהבו פתי". "רק שאינו שומע קול הכרוז של התורה, מחמת ההסתרות; ומאחר שנתגלו ונחזרו ההסתרות ונעשה מהם תורה – אזי תיכף התורה בעצמה מוכיחה אותם".

אמור מעתה: הלב היהודי מייסר אותו תמיד: 'היכן אתה בעולם? ומה יהיה אתך?', אך כל עוד אין הוא מאמין שגם ממקומו הנמוך יש לו קשר עם ה', הוא אפילו לא שומע את התוכחה. רק כשמוכיחים לו שה' אתו, הוא שומע את תוכחת התורה.

■ ■ ■

בין הרחוקים, השרויים בהסתרה, ישנם שלשה סוגים: רחוקים לגמרי; כאלה שהיו קרובים קצת אך התרחקו ושכחו; "ויש שגם עתה זוכרים את ה' יתברך, אך שנשתה [= נשתכחה ונחלשה] גבורתם, ואין לאל ידם להתגבר על יצרם".

על שלשה סוגים אלו נאמר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית 'הנשים' לדעת את שלום אסתר". הצדיק מתהלך לפני הרחוקים, השרויים בהסתרה, ודואג להוכיח להם שגם אתם נמצא ה' יתברך, ובכך מבטלת ההסתרה שהם שרויים בה.

ומה אומר הצדיק לאותם רחוקים? כיצד הוא נלחם עם המן-עמלק שמסתיר מהם את אור ה'? הוא מרים את ידיו השמימה, ומלמד גם אותם להרים את ידיהם השמימה – ולהתאנח.

הרימו את ידיכם השמימה! בטלו את עצבון הידיים, והרימו אותן תוך אנחה נוכח פני ה'; וכפי שמבאר רבינו שם בסעיף ח, את סוד האנחה והרמת הידיים, והחייאת רוח הדופק שנחלש בגלל העצבות.

גם אם הסוד הטמון בדברים האלה, עמוק מאד, הרי המסר שלהם ברור: גם אם אתה מאותם "שגם עתה זוכרים את השם יתברך, אך שנשתה גבורתם, ואין לאל ידם להתגבר על יצרם" – באם לא תיסחף אחר העצבות, ותרים את ידיך באנחה לה' יתברך – תתגלה ההסתרה והאור יזרח.

"כי ביותר צריכין להשתדל לשבר העצבות, המזיק חס ושלום יותר מהכל. גיוואלד, שרעק דיך ניט מיין ליב קינד; שרעק דיך ניט. גאט איז מיט דיר באמת!" [= אהה, אל נא תפחד בני האהוב; אל תפחד. ה' איתך באמת – עלים לתרופה, מכתב מיום א, וארא תקצ"ו].

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support