ימי אלול, גם הוא רוצה להתעורר לשוב, לנסות לשנות את דרכו הרעה והרגליו המגונים, אבל ידיו רפות. מכיון שהלב שלו כל כך אטום וסתום. אומר הוא לעצמו: 'הלא כל תקותי היא רק על ידי תפילה וצעקה, וכאשר לבי לב אבן וכל התפילות יבשות כחציר, אם כן אבדה תקות תשובתי חלילה'.

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה' –  דברים אני מבקש ואני מוחל על כל עוונותיכם, איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים" (שמו"ר לח, ד). חז"ל מגלים לנו בביאור דברי הנביא מפי ה', שיסוד התשובה תלוי בתפילה ובקשה. מה נפלאה היא התקוה הגנוזה בכך, אם היו מבקשים מאתנו תיכף לשנות כל מעשינו הרי מי זה יצטדק, אבל כאשר ניתנה לנו האפשרות לרַצות את ה' על ידי שנבקש ונתפלל לפניו, נפתחה בפנינו תקות חיים עצומה. אך דא עקא, גם כאן נכנס היצר ומחליש דעתנו, באמרו: 'ניחא, אבל לפחות שהדיבורים יהיו בעלי ערך, דיבורים כאלו הבאים ברתחת לב ובשאגת לביא בבכי ובתחנונים, אבל דיבור קר ומטומטם בלא דעת ובלא לב הרי אין שם דיבור עליו'.

אולם לאמתו של דבר, אם כנים דברי קטרוגו ננעלה חלילה הדלת בפני שבים, כי איך יתכן לצוות על התשובה ולהתנות זאת בלב בוער ומרגיש?! מי זה ערב שביום שירצה לשוב יהיה לבו פתוח?! ובפרט כי טבעם של חטאים ופשעים לטמטם את הלב, טומאת העוון גורמת שהלב יפסיק לחוש ושיהא אטום לכל רגש דקדושה, וכמו שאמרו חז"ל: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט ע"א). ואם כן, כמעט אפסה תקות שבים חלילה. על כרחך שכאשר הורתה לנו התורה לקחת דברים ולשוב, הכוונה להפעיל את הדיבור יהיה איך שיהיה, ולהטות האוזן למה שיוצא מהפה, כפי מה שיוכל ולנסות להתעורר. ומכאן ואילך זה כבר נחשב לתחילת ההליכה בדרך התשובה.

וכך מורה לנו התלמיד הגדול: "כל אדם שבעולם בכל דרגא ובכל מקום שהוא, אפילו הרחוקים מאד מאד, באיזה בחינת התעוררות כל שהוא, בכל נקודה ונקודה טובה יכולין לשוב לה' יתברך, רק שיבטל גאוותו וירגיש שפלותו באמת וירגיל עצמו להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך בבחינת תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, שישפוך שיחו כמו השופך מים, אפילו אם נדמה לו שהוא בלי שכל ובלי כונה הראוי, אף על פי כן את כל אשר עם לבבו ישפוך שיחו לפניו יתברך, בבחינת שפכי כמים לבך נוכח פני ה', וזה יקר מאד בעיני ה' יתברך, ועל ידי זה יזכה לשוב ולהתקרב אליו יתברך" (ליקוטי הלכות, תפילת המנחה ז, מד).

על אף שהדיבורים יוצאים מהפה כמו מים הנשפכים ומורקים מכלי לכלי, הם רק יוצאים מכאן לכאן, אבל אם את זה הוא יכול לעשות עתה, הרי זה יקר מאד בעיני ה' ועל ידי זה יזכה לשוב אל ה' יתברך!

אסור להתפתות ליצר המתלבש במצות ההתעוררות והגורם לזלזל בנקודת הבחירה של תשובה שניתנה לנו מאת ה', המחיר יקר מדי מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להמתין על התעוררות הלב. בינתיים אנו מפסידים את האפשרות לתשובה חלילה, ובימי דין שכאלו עלינו לרוץ ולתפוס את הצלת חיינו, לדבר ולדבר בלי סוף, יהיה איך שיהיה.

זוהי הדרך הבטוחה לתשובה שכל אחד יכול לאחוז בה בכל עת, וכפי שרבי נתן מספר על אחד מגדולי תלמידי רבינו הקדוש שנכח בעת ש"פעם אחת דיבר רבינו ז"ל שצריכים לעסוק הרבה באמירת תהלים ותחינות ובקשות והתבודדות, ושאל אותו הרב רבי יודל ז"ל: איך לוקחים לב, כלומר, איך זוכים שיהיו הדיבורים בהתעוררות הלב? והשיב לו: תאמרו לי אצל איזה צדיק קיבלתם התעוררות הלב, העיקר הוא האמירה בפה, להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה, והתעוררות הלב בא ממילא" (חיי מוהר"ן, תמא).

* * *

ימי תשובה אלו הינם ההכנה לראש השנה, שבו אנו עוסקים בקבלת עול מלכות שמים וגילוי מלכות ה' בעולם. דיבור הפה שלנו הוא מיסודי ההמלכה הזאת, שכן: "עיקר כח מלכות האמיתי דקדושה שהוא מלכות משיח, הוא על ידי הדיבור בבחינת 'מלכות פה', כי המלך מנהיג כל מלכותו על ידי הדיבור, וכל נצחון מלכות דקדושה של משיח הוא על ידי הדיבור, וזה בחינת כל ספר תהלים שיסד דוד המלך ע"ה שהוא שורש מלכות משיח, שהוא היה לוחם מלחמות ה' כל ימיו בגשמיות ורוחניות וניצח כולם על ידי הדיבור פה, דהיינו על ידי ריבוי תפילות בלי שיעור, עד שכלל כולם ברוח קדשו בספר תהלים. ועל כן זכה באמת למלכות נצחי שהיא מלכות משיח" (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות ה, יד).

ומלבד עצם גילוי המלכות על ידי הדיבור, יש כאן נקודה נוספת: רק מי שמקבל עול לדבר בכל מצב ובכל מדרגה, הוא זה שהמליך את בוראו באמת. כי קבלת עול מלכות פירושה השתעבדות מוחלטת בכל מצב ובכל אופן שהוא, ומי שמתנה את עבודתו למלך בשום תנאי הרי אין כאן המלכה באמת, ועל כן, המחכה וממתין להתעוררות הלב דוקא, הרי שהוא מתנה את תשובתו וקבלת עול מלכותו יתברך בהרגשה כל שהיא ואין כאן המלכה שלמה. ולעומת זאת, ההולך בתמימות ומשתעבד לדבר דיבורי תפילה צעקה ותשובה בכל אופן שהוא, הרי שקיבל עול המלכות בשלמות, והיא שממתקת דינו ופותחת לו שערי תשובה.

הבה נתפוס בחזקה בנקודת הבחירה התמידית והנצחית שלנו, לא להפסיק מלדבר דיבורי תשובה והשתוקקות יהיה איך שיהיה, ועל ידי זה נזכה לבסוף להתקרב לה' יתברך. עם כל זאת, כמובן, שעלינו לבקש על כך בעצמו, שיפָּתח לבבנו כדי שנוכל לבקשו כראוי, וכדברי רבי נתן: "שאנו מחוייבים על כל פנים להתעורר לזה בעצמו להשתוקק ולהתפלל להשם יתברך על זה שיכין לבבנו אליו, ולבקש להשם יתברך על זה בעצמו שנוכל לבקשו" (שם, יא-יד).