זה כבר היום השלישי שהוא יוצא לשדה, הוא שמע הרבה על עצת ההתבודדות, המעלה העליונה שבכוחה להביא את האדם לתשובה שלימה – לשפוך שיחו ולבבו נוכח פני ה' – אך ככל שהוא מנסה זה, לא הולך. הפה שלו כמו סתום וחתום, אין לו שום התעוררות, אין לו כבר סבלנות. הוא נשבר ומחליט 'זה לא בשבילי…'

* * *

הוא החליט וקיבל על עצמו ביום כיפור שעבר ש'זהו זה', יותר אין לו שייכות עם היצרים האפלים שעל ידם נכשל בשנה שעברה, הוא גמר עם כל הרע הזה ושוב אין לו קשר עם מעשים שפלים  אלו, אבל הוא שב ונכשל. זה מקומם אותו על עצמו, הוא כועס וזועם בערבוב של עצבות בושה ואזלת יד; 'אין טעם לנסות שוב' – הוא אומר לעצמו – 'הכל גמור'.

* * *

חטאו של דור המבול?

בפרשתנו אנו לומדים על הטרגדיה האנושית האיומה ביותר שהייתה אי פעם, דור שלם שנמחה מעל פני האדמה, והתורה הקדושה מספרת את הסיבה לכך: פשעיהם האיומים גרמו לחרון אף ה' בהם, "ותשחת הארץ לפני האלוקים – עריות ועבודה זרה". העבירות החמורות ביותר, העוקרות את האדם ממקור חיותו. האין די בכך להביא עליהם מבול לכלותם?! אבל הקב"ה מגלה אזנו של נח הצדיק: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם". אמת, יש כאן עבירות חמורות אבל "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל!" (רש"י בשם חז"ל).

מדוע "לא נחתם דינם אלא על הגזל"?

מדוע אין די בעבירות חמורות אלו בעצמן כדי לחתום את גזר הדין הנורא? – מוהרנ"ת מלמד אותנו יסוד עצום ונפלא בעומק כוחו של היצר הרע, ובדרכי הסתתו את האדם לכל רע ח"ו, ומשם גם לומדים מהי עיקר נקודת התשובה שעליה יש לשים את הדגש ביותר.

סבלנות וקוצר רוח

ובכן:

בין המידות הטובות העיקריות, אותן נטע השי"ת באדם, היא סבלנות, מידה שמקורה באמונה. לעומתה עומדת מידת קוצר רוח ודחיקת השעה. בעינינו נתפסת מידת הסבלנות כמידה נאה ואצילה, וקוצר הרוח ודחיקת השעה כמידה מאוד בלתי מכובדת ותו לא. אך צדיקי אמת שהסתכלו בשורש, ראו וגילו שמידה רעה זו היא שורש לכל הרע שבעולם, והיא היא שממיטה את כל החורבן וההרס חלילה.

"חכה רגע!"

אם האדם היה ממתין וחושב בישוב הדעת, לא היה נכשל בשום תאוה אסורה. הוא היה אומר לעצמו: 'חכה רגע, זה לא בוער עכשיו ומיד', ואז הייתה התאווה חולפת ועוברת. המידה הזאת שמבעירה את קוצר רוחו של האדם, אשר תיכף בּעֲלוֹת התאווה על מחשבתו הוא מוכרח להוציאה מיד מכח אל הפועל, היא שמביאתו לשאול תחתיות חלילה.

וכפי שמלמדנו מוהרנ"ת: "כל העבירות והפגמים של כל בעלי עבירה רח"ל, נמשך רק מבחינת דוחק את השעה, שאינו רוצה להמתין. כי 'אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו' כמו שאמרו חז"ל, ואם יעמוד בנסיון בשעה קלה אזי אחר כך ממילא יתבטל וילך ממנו היצר הרע" (ליקוטי הלכות, גזילה ה, ז). מוהרנ"ת אף מוכיח שגם פגמו של אדם הראשון, שממנו מקור כל החטאים, היה בכך שלא היתה לו סבלנות, הוא לא המתין, וזה מה שגרם לחורבן העולם.

שורש הגזל: קוצר רוח

זהו מהותו של 'גזל' – שכן, השורש לכל הנגיעה בממון הזולת ברמאויות וגזלות, נובע ממידה זו של קוצר רוח, התוקפת את האדם בראותו דוחק בפרנסתו. וכדברי מוהרנ"ת: "עיקר הפגם של תאות ממון, מה שרודפים אחר פרנסתם ביגיעות גדולות כל כך עד שיש שבאים לידי גזילה, הוא רק מחמת שדוחקים את השעה ואינם ממתינים לישועת ה' עד יבוא העת והזמן שה' יתברך ישפיע לו הפרנסה בנקל" (שם, הלכה ד). וקוצר הרוח בפרנסה, מגדיל ומעצים מידה רעה זו בלב האדם, ומשפיעה עליו גם לשאר עניינים, שכשתבוא לידו תאוה אסורה או כשיבוא לאיזה ספק באמונה חלילה, לא יוכל לעמוד ולהמתין בסבלנות אלא יעשה מיד מה שלבו חפץ.

קוצר רוח – שורש כל העבירות…

דור המבול אכן עבר עבירות חמורות, אבל מה היה השורש לכך שיסתאבו כל כך בחטאיהם? ה'גזל' שמהותו קוצר רוח ודחיקת השעה! וכלשון מוהרנ"ת: "ועל כן בדור המבול לא נחתם דינם אלא על הגזל, כי עיקר כל הפגמים נמשך מבחינת גזל שהוא בחינת דוחק את השעה". והוא מוסיף שם דברים ברורים: "ועל כן עיקר תיקון התשובה נמשך על ידי הצדיקים שיש להם רחמנות ואריכת אפים מאד ואינם דוחקים את השעה כלל". מי שרוצה לשוב בתשובה חייב לקבל את תורת הצדיק שמלמד להאריך אף ולהתאזר בסבלנות על כל קושי, להתאזר באמונה ולא לרצות לגמור כרצונו מיד כשעלתה על דעתו.

"צריכים לילך לאט לאט"

מידה זו אמורה גם ברוחניות: מי שרוצה לשוב בתשובה 'אחת ולתמיד' מבלי לרצות לסבול ולהמתין הרבה, לא יוכל לשוב לעולם. על אף שיש לרצות מאד לצאת תיכף ומיד מכל הרע, הרי שבד בבד יש להתאזר במידת הסבלנות, שאם יארך הזמן לא תקצר רוחו וימתין ויתחיל שוב מבלי להתעייף, על אף כל העיכובים והמכשולות החוזרים ונשנים חלילה. "כי אסור לדחוק את השעה וצריכים לילך ולהתנהל רק לאט לאט, בחינת הבא ליטהר מסייעין לו, אומרים לו המתן. כי אף על פי שצריכים להיות זריז גדול בעבודתו יתברך ולמהר מאד מאד להימלט על נפשו, ובפרט מי שכבר נכשל ונלכד במה שנלכד רח"ל, אעפ"כ צריכים להמתין ולהמתין עד ישקיף וירא ה' משמים" (שם).

גם בתפילה: סבלנות!

ולא רק במעשים, אלא אפילו לגבי התפילה עצמה. על אף שההתבודדות והתפילה היא העצה המצילה, אולם גם בה צריך להמתין ולא להיכנס לקוצר רוח ולדחיקת השעה. וכלשון מוהרנ"ת: "אף שהיה רוצה שתיכף שנכנס להתבודד ולפרש שיחתו, תיכף ומיד ידבר דיבורים חמים כגחלי אש ובהתעוררות גדול, אולם לאו כל אדם זוכה לזה, ויש שאין לו דיבורים ואין לו שום התעוררות כלל, ועל ידי זה הוא מתרשל לגמרי גם מתפילה ותחנונים. על כן צריכין לידע היטב כי גם זה הוא בחינת 'דוחק את השעה', כי קודם הדיבור צריכים תחילה לידום ולשתוק, רק להמתין ולהתגעגע ולכסף ולהשתוקק לחסדי ה' שישפיע לו דיבורים שלמים ואחר כך זוכה על ידי זה בעצמו לפרש שיחתו לפני השם יתברך בהתעוררות גדול ככל אשר עם לבבו" (שם).