ההרחבה שבמיצר

כ״ז בניסן תשע״ט

הצרות – כשמן כן הן, מֵצרות הן לרגשי חיות האדם. טבעה של החיות להתפשט ולהתבטאות במעשים, וכל חסימה ומניעה של התפשטותה וביטויה גורמות לתחושה של התכנסות וסגירות. כיצד ניתן לשמוח ברוחניות במצבים קשים? (משיבת נפש)

"בצר הרחבת לי (תהלים ד) – היינו, שגם אפילו בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לנו. כי אם יסתכל האדם על חסדי ה', יראה שאפילו בעת שהשם יתברך מצר לו, גם בהצרה בעצמה השם יתברך מרחיב לו ומגדיל עימו. וזה: בצר הרחבת לי; היינו אפילו בתוך הצרה בעצמה נתת לי הרחבה בתוכה, מלבד מה שאנו מצפים שהשם יתברך יושיענו בקרוב מכל הצרות וייטיב עימנו מאוד, אך אפילו בעת הצרה בעצמה מרחיב לנו" (ליקוטי מוהר"ן, סימן קצה).

הצרות – כשמן כן הן, מֵצרות הן לרגשי חיות האדם. טבעה של החיות להתפשט ולהתבטאות במעשים, וכל חסימה ומניעה של התפשטותה וביטויה גורמות לתחושה של התכנסות וסגירות. כיצד ניתן לשמוח ברוחניות במצבים קשים? לשם כך גילה רבי נחמן את התורה המופיעה למעלה, ששמה הוא "בצר הרחבת לי". למדנו כבר על סיבות רוחניות המפריעות לשמחה, נלמד על סיבות גשמיות המפריעות לה.

אם נסכם את דברי רבי נחמן המובאים למעלה, נאמר: בכל צרה קיימת גם הרחבה מסוימת, ועליה יש להתבונן. רבי נתן כותב שהרחבה היא כל דבר שהיה צריך להיות גרוע יותר ולא קרה כן. לכאורה, העצה נראית יותר כהתעלמות מאשר פיתרון. מבחינתנו משמעות מציאת ההרחבה נראית כאמירה: אם גופך עמוק בבוץ, לפחות צווארך אינו מכוסה בו. אין בכך שום נחמה, שלא לדבר על הרגשה של חיות ופתיחות. להבנת הדברים, נתבונן בדברי המדרש על דוד. רק נקדים – בנו של דוד, אבשלום, מרד במלכותו ורדף אחריו להורגו. במהלך מנוסתו של דוד מתאר הכתוב (שמואל-ב, טו): "ודוד עלה במעלה הזיתים עולה ובוכה". מאידך מצינו מזמור בתהלים הפותח במלים: "מזמור לדוד, בבורחו מפני אבשלום בנו" (תהלים ג) – משמע כי דוד היה שמח על כך שבנו רודף אחריו, ולכן אמר 'מזמור'. המדרש מקשה קושיא זו (ילקוט שמעוני, שמואל-ב, קנא): "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וכתיב "מזמור לדוד בברחו" וגו'. אם בוכה למה מזמר, ואם מזמר למה בוכה? אמר רבי אבא בר כהנא: למה הוא דומה? למלך שכעס על בנו וטרדו [=שילחו], ושלח המלך פדגוג שלו אחריו. הלך ומצא אותו בוכה ומזמר. אמר לו פדגוגו: אם אתה מזמר – למה אתה בוכה, ואם אתה בוכה – למה אתה מזמר? אמר לו: בוכה אני שהקנטתי את אבא, ומזמר אני שאין דיני להריגה, אלא לטרידה. ולא די שלא הרגני, אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין [=תפקידים חשובים]". נשים לב לנקודה משמעותית במשל: מלך שכעס על בנו. אם מקבל העונש היה אזרח רגיל, לא היתה לו סיבה מיוחדת לשמוח בכך שלא אירע לו הגרוע יותר. אולי היה מתנחם בכך שנשאר חי, אך לא היה מרגיש פתיחות וחיות בעת העונש בעצמו. רק בקשר של אב ובנו ייתכן אחרת.

"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח). על כך שכל מעשי ה' לטובה אנו יודעים ממקומות אחרים. כאן בפסוק מתחדש דבר נוסף: הם מכות של אב, ולא רק מכות טובות. יכול השוטה להקשות, אם כוונת האב להיטיב לבנו, שלא ייסרו כלל ויתן לו להתנהג כפי רצונו? אך כל בר דעת מבין שאדם צריך ללכת בדרך חיים מסוימת, שהיא מציאותו האמיתית. כאשר האב מייסר את בנו, הוא מוביל (יסורים- מוסֵירה) את בנו למציאותו האמיתית. אם כן, בודאי שהאב מבטל חלק מחיות בנו, אך ביטול זה בא להורות – חייך העכשוויים אינם חייך האמיתיים. בזה שונים ייסורי האב מייסורים אחרים – כשהאב סותר דבר אחר, הוא מגלה לבן בכך שעליו לבנות דבר אחר, בזמן שייסורים אחרים מובילים אל הטוב בצורה עקיפה. יכולנו לחשוב שאמנם הכל בדין ובצדק, אך יתכן ולפעמים רצון ה' יהיה לשבור חלק בנו, חס ושלום. התורה מחדשת לנו: באותו מקום שהם סותרים, הם גם בונים – "דין כלול בחסד". סתם ייסורים מובילים בצורה עקיפה אל הטוב, אך הטוב אינו מונח בהם.

בדרך זו נוכל להבין את שמחת הבן על היותו קיים. הבן אומר לעצמו: אבי רוצה לבטל אותי? – אז מדוע נשארתי בחיים, לאחר שפגעתי בכבוד מלכותו הגדולה? אין לי ברירה אלא לומר, שהוא חפץ בקיומי השלם, ולכן גם כאשר יבטל את מציאותי, לעולם הוא לא יבטל אותי באופן שאפסיק להתקיים, ותמיד ישאיר הוא פתח של בניין מחודש. בכי ושמחה מעורבבים זה בזה, על שבירה ובנין המקושרים זה בזה.

כעת נשוב לדברי רבי נחמן: "אפילו בהצרה בעצה השם יתברך מרחיב לנו". נשים לב: לכאורה הדברים שלא נכנסו לצרה ומצבם מתוקן אינם קרויים "הרחבה". תמיד הרחבה היא הפיכת דבר ליותר רחב. אמנם, אם נבין את אשר הבין הבן – שהדבר שעשה חמור על כך, עד שבעצם היה עליו למות – נבין שגם אצלנו, כל טוב שעדיין נשאר הוא הרחבה, שכן גם הוא היה צריך להיגמר, "כי ראוי שתדע, שלפי מעשיך, אחר כל הייסורים והרעות שיש לך, עדיין הוא מתנהג עמך ברחמים, כי היה מגיע לך יותר ויותר חס ושלום" (ליקוטי מוהר"ן, סימן קסה). כאשר נמצא הרחבה באותו מקום שהיינו אמורים להפסיק מלהתקיים, נבין בדיוק את מה שהבן הבין –המלך חפץ בקיומי. עצה נפלאה זו מגלה לאדם: כל הקשיים הבאים עליך לעולם לא באים לעצור או לבטל את חיותך, כי אם להביא אותך לקיום שלם ואמיתי. מעתה הייסורים הופכים להרחבה – "בצר הרחבת לי" – הצרות מרחיבות את האדם. אין סיבה לעצבות ושבירה במצב שכזה, כי אם מקום לשמוח שהמלך חפץ בקיומי, והוא מוביל אותי בכוח למה שאני צריך להיות באמת.

רבי נתן גילה שתורה זו היא הכלי לשרוד עם ריבוי הצרות, ויחד עימן להרגיש חיות. מי שנמצא בתוך הצרה, אף אם יאמין שהכל לטובה, לא יוכל לתפקד בצורה רגילה, שכן חיות חייבת להתבטא במציאות, וכל זמן שהיא כלואה ועצורה, קיימת באדם בחינה מסוימת של מיתה. שמחה – שענינה צמיחה, לא תימצא באדם זה. רק אם יבין האדם, שבתוקף כל צרותיו, שם נמצא הפתח לחיים חדשים וביעור הרע, יוכל לחיות ולשמוח. זוהי אפוא, העצה לשמחה למרות צרות העולם הזה – תמיד למצוא את אותו מקום בו נוכל להכיר שהגבורות שביטלו אותנו, בהן נמצא קיום מחודש שכולו חסד. ורק נוסיף לסיום – מכיוון שרק הבן יכול לשמוח בכך, צריך כל אדם להרגיש שה' הוא אביו, "אם יסתכל האדם על חסדי ה' " באופן תמידי, כמו שאומר רבי נחמן למעלה. רק אז יחוש באמת שה' הוא אביו, ואזי יעשה כאותו בן אותו מתאר המדרש – יבכה וישמח.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support