סיפור חסידי ידוע מספר על אחד הצדיקים המפורסמים שהשתהה דקות ארוכות טרם פתח ואמר "המלך" בתפילת שחרית בראש השנה. לאחר התפילה הסביר הרבי ואמר: "שעה שניגשתי לומר 'המלך' עלתה בדעתי שאלתו של המושל הרומי, ששאל את רבי יוחנן בן זכאי שכינהו בשם מלך: 'אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי' [=אם מלך אני, עד עכשיו למה לא באת אלי?!] (גיטין נו ע"א) וחשבתי לעצמי ברעדה: 'הנה, אני בא ומכריז 'המלך', אך מנגד מנסרת השאלה הנוקבת: אם אכן מלך אני, למה לא הגעת עד עכשיו?!' מרוב פחד לא קמה בי רוח להמשיך' " – – –

■ ■ ■

כולנו מצפים לימי ראש השנה הקדושים, אך עלינו להבין שכדי להכריז על המלכת המלך צריכים להגיע אליו גם לפני כן, שאם לא כן הרי זו עצמה תהא התביעה: 'אם אכן מלך אני, למה לא הגעת עד עכשיו???'

להגיע למלך פירושו, להתנהג כלפיו כאזרחים כלפי מלכם, במורא של מלכות, בקבלת עול והשתעבדות, ובהכרה שאנחנו עבדי המלך.

עבד הוא זה שכל מחשבתו ודאגתו נתונות לכבוד המלך, הוא לא מכבד את רצונו העצמי – שזהו כבודו – אלא חושב תמיד מהו רצון וכבוד המלך. זה מה שהוא מעמיד בראש סולם העדיפויות.

עלינו להתחיל לצעוד בנתיב עבדות זה. אי אפשר ביום אחד לוותר על כל הרצונות העצמיים, אבל בהחלט ניתן להתחיל למעט במימוש רצונות אלו. הולך לו אדם ברחוב, רצונו להלך ב'חירות', להביט לכל עבר, אבל רצונו של המלך הוא שישמור על העיניים. זה מגביל, זה גם אולי נראה קצת מוזר שהולכים בעינים שחות, אבל אנחנו מתחילים לוותר על כבודנו ומרבים בכבוד המלך.

יושב לו אדם בעת התפילה, אין לו עתה את ההשראה להשתפך בתפילה, הוא רוצה להתאוורר ולחטוף את המילים. אולי זה נתפס קצת כ'יוצא דופן' כשלפתע מתחילים להתפלל בקול רם, באמצע סתם יום חול, אבל עלינו מוטל להתחיל למעט ברצון וכבוד העצמי ולהרבות בשבחו של הבורא.

זוהי עבודת חודש אלול: "למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום" (ליקוטי מוהר"ן ח"א ו). בכך אנחנו מגיעים למלך גם לפני ההמלכה. זוהי שורשה של תשובה, לחזור ולהמליך עלינו את מלכו של עולם; ואם אין ביכלתנו לעשות זאת בשלמות, הרי לפחות מפעם לפעם למעט בכבוד ורצון עצמנו ולהרבות בכבוד המקום – יכולים ויכולים אנו.

■ ■ ■

"הראש השנה שלי" – אמר רבינו הקדוש – "עולה על הכל". הוא רצה שנבוא ונקבל את המתנה הגדולה שבאוצרותיו כדי לחיותנו כיום הזה.

ואכן רבבות בני ישראל נענים לקריאתו הקדושה ובאים מכל קצווי תבל לקחת חלק באותה התקבצות נשגבה. זהו סוד עליון שלא נתגלה לנו אפס קצהו, אבל רבינו הקדוש בכל זאת גילה רמזים על הכח הנפלא הגנוז בהתקבצות זו:

האמונה, כידוע, היא יסוד הכל. בסוף הדורות עיקר הנסיון הוא על האמונה הטהורה. מבול של כפירה שוטף את העולם – ובכח ההתקבצות הזאת אצל הצדיק בראש השנה, ניתן לזכות לטהרת האמונה (ראה באריכות בליקוטי מוהר"ן ח"ב ח).

אך תנאי מתנה רבי נתן, ש"בשביל זה מחויבים לנהוג כבוד גדול ברבו, כי כבודו הוא כבוד ה' יתברך. ועל ידי הכבוד שמכבד את רבו, על ידי זה נתרבה המשכת רוח הקודש של רבו, ועל ידי זה נתברר המדמה וזוכה לאמונה, שזה העיקר מה שצריך לקבל מרבו".

כבוד הצדיק הוא כבוד הבורא, שכן הצדיקים רק מפרסמים את הבורא ואין להם כבוד עצמי כלל. כאשר באים אל הצדיק ורוצים לזכות לאמונה, צריך גם כן למעט בכבוד העצמי ולהרבות בכבוד הקודש.

לפעמים נוח להתאוורר קצת ולשוח שיחות חולין ליד הציון הקדוש; לפעמים זה גם נראה קצת מוזר שעונים רק ברמיזה ומסרבים לענות למי שפונה אלינו עם שאלת חול במקום קדוש ונורא זה – אבל עלינו למעט בכבוד עצמנו ולהרבות בכבוד המקום, לא לתת את הכבוד לרצונות הבהמיים, אלא לכבד את הצדיק בכל יכולתנו.

זוהי גם כן ההגעה המוקדמת אל המלך. כאשר נכריז 'המלך' תהא כבר מוכנה ההמלכה, הגענו גם קודם, קבלנו עלינו את עול מלכותו ויראתו יתברך, כמו כן התנהגנו בבושה ובקבלת עול שעה שבאנו אל הצדיק שעליו נאמר "מורא רבך כמורא שמים", וזה שישפיע עלינו שנה טובה ומתוקה.