מה היה קורה אילו היו מודיעים לנו שכל הכישלונות שלנו לא נובעים מחמת הגריעות והפחיתות שלנו, או חוסר רצון ומוטיבציה, אלא פשוט מהתבוננות שגויה קטנה? לא רק שהיינו שמחים על כך שיש לנו את הפתיחות הגמורה אל הטוב, לבטא את כל מהותנו בו, אלא גם היינו בטוחים מעתה שלא ניכשל עוד. אמנם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז), אבל נשארים בגדר צדיק. מה שמחים היינו לגלות שהדרך אותה חיפשנו כדי לצאת מהמקום בו אנו נמצאים, העצה אותה חיפשנו נמצאת במעשינו היומיומיים.

* * *

הדרך שלנו למדוד דברים בדרך כלל היא על פי הרוב. "בדרך כלל". כי בדרך כלל אנחנו מודדים דברים מוחשיים, שבהם הרוב הוא זה שמכריע, מאחר והוא מהווה את התפיסה העיקרית בדבר עליו אנחנו דנים. במלים אחרות, רוב מהווה קביעה לדבר שרוב שייך לגביו. הרוב מספק עבורנו את הקביעה הכללית, ולפיה יקבע גם היחס שלנו. הטעות הגדולה ביותר בחיינו היא, שאנחנו פועלים באותה צורת שיפוט גם ברוחניות.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אמרו רבינו בחיי והבעל-שם-טוב. ברוחניות אין קביעה של רוב, מאחר והאור הוא תמיד זה שקובע. זאת האמת ואי אפשר להתכחש אליה. אם נשאל איפה הניסיון? האם אנחנו רוצים לראות את אותו אור.

האור הוא זה שמגלה את המציאות האמיתית. חושך לא יכול להיות מתנגד אליו, כי כל המהות של חושך היא חוסר ברירות והגדרה. ערב בא מלשון ערבוב – כאשר החושך שורר המציאות מעורבבת, והקווים והגבולות אינם ברורים, והכל מתערבב. ברוחניות אין שום צד ליצר הרע, כי אם בעצם ההסתרה. האמת היא אחת, וגם כלפינו – בטוב חלקנו. "נשמה שנתת בי טהורה היא". כפי שראינו בעבר – מספיקה נקודה טובה אחת בשביל לגלות את זה.

בהמשך לדברים אלה מוסיף רבי נתן – למה באמת מהמעשים הבודדים שאדם עושה החושך לא נדחה? רק בגלל שהוא לא מתכוון להאיר את עצמו. כמו שהוא רגיל לשפוט כל דבר בחייו, גם ברוחניות הוא שופט את הדברים בסיכום הכללי של המעשים. אם התורה הייתה דורשת מעשים, ניחא, אבל חז"ל מלמדים אותנו כי "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב), הקב"ה רוצה את הלב. לב לא חייב להיות מושפע מהמעשים שהוא עושה בצורה גמורה. בודאי שהמעשים משפיעים, אך לא תמיד הם ישפיעו בצורה שמשנה את ההגדרות והמטרות. מי שיודע את זה, יכול להסתכל בשעה שהוא עושה מעשה טוב, לשכוח את כל מה שהיה לפני ומה שהוא מצפה לעצמו, ורק לחשוב שהוא מקיים את התורה, שהיא האור. ברגע שנדע, אומר רבי נתן, שכל מה שהיצר הרע שולט בנו במידה זו או אחרת, הרי זה רק בגלל שאנחנו מתרשלים בידיעת הנשמה הטהורה שהיא-היא הזהות האמיתית שלנו, ברגע שנדע זאת, שהיא המהות האמיתית שלנו, כבר תאבד האחיזה העיקרית שלו. גם אם יכשיל אותנו, הכישלון לא ירחיק אותנו לעולם ואף לא במידה קטנה.

מי שמחפש את האור, לא צריך לחפש אותו במקום אחר. גם במצב הפרטי של כל אחד ואחד הוא נמצא, כי טוב ה' לכל – וממילא הטוב שנמצא בין כולם הוא שווה. אצל אחד הוא מרובה ואצל השני הוא מועט, אבל טוב נשאר טוב. רק נדע זאת באמת, וליצר לא תהיה שום אחיזה בנו. מספיק לעשות את מה שאנחנו עושים, לשכוח מהסיכום הכללי של מעשינו, ולזכור שה' רוצה את הלב, וממילא למעשים אין השפעה כל עוד הלב לא מתבטא בהם, הן במצוות הן בעבירות.

כך גם עמלק בא על עם ישראל. בפרשת כי תצא כתוב שהוא פגע רק "בנחשלים אחריך", באלו שהתרשלו לדעת מי הם. רשלנות היא, כפשוטה. לא נדרש מאיתנו, כי אם להסתכל מעט, להתעורר, להכיר במציאות של עצמנו.

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (רמב"ם הלכות תשובה, ג,ד).

אולי שכחנו את הנפש והאמת בהבלי הזמן, אבל תמיד נוכל לשוב ולהביט לנפשנו, בכל מעשה טוב שנעשה. לראות איך הטוב מתגלה כאן. ברגע שזה יקרה, גם שאר דברי הרמב"ם יתקיימו – נזכה לעזוב את הדרך הרעה, ולעלות אל הטוב, לנצח.

חזקו ואמצו.