מה אומר לנו מצב בו איננו רואים אפילו קצה חוט של הבנה כיצד יוצאים ממנו? ההסתכלות הראשונית והשטחית אומרת: ייאוש. זאת ההגדרה המדויקת למצב אבוד, מצב מנותק, שהתקווה אבדה ממנו. ההסתכלות הפשוטה הזאת נובעת מיסוד שמקדים לה, אמנם. אם אתה רוצה לקשר בין המצב ההווה ובין התכלית אליה אתה רוצה להגיע, הקשר המעשי – היינו הדרך – חייב להיות מושג בין השניים. אם אינך רואה דרך שמחברת בין השניים, אז כנראה שהיא אבודה באמת, ואיתה המצב גם הוא הולך לאבדון. לא מתייאשים מקשיים, כי בהם הדרך עדיין נראית וברורה. מתייאשים מחושך, כשדבר לא נראה באופק.

* * *

יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו, אומרים לנו חז"ל בפרשת ויחי, אותה קראנו בשבת האחרונה. גילוי הקץ לא מקרב את ביאתו ולא משנה את הדרך אליו; אך מוסבר בכמה ספרים כי מטרתו של יעקב אבינו בגילויו הייתה להקל על עם ישראל. גם כאשר הוא יהיה בגלות, הקץ יהיה גלוי בפניו, והוא ידע לאן הדרך מובילה תמיד – אם לא בפרטים, אז בחשבון הכללי. אבל חז"ל אומרים שנסתלקה ממנו רוח הקודש, וכמו כן גם כאן מוסבר שהיה זה רצון ה' שתסתלק ממנו השכינה, בגלל שהגלות צריכה להתרחש באופן שהקץ אינו גלוי. על הגלות האחרונה, גלות אדום, בה אנו נמצאים היום עד ביאת המשיח במהרה, אומרים חז"ל שהיא רמוזה במילים "על פני תהום" המופיעות בבריאת העולם, ומבארים "שאין לה חקר כמו התהום". עומק ההסתרה והחושך שבגלות הזאת לא ניתנים למדידה. אם בגלויות אחרות היה ניתן לראות כיוון מסוים, לאן הדברים הולכים וכיצד הם מגיעים לתיקונם, הרי שלא כן בגלות הזאת. אין לה חקר כמו תהום – תהום פעורה של אי הבנה. להבין איך גאולה תגיע מתוך גלות כזאת, לא נוכל בתוך הגלות. "פתאום יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים" (חגי ג). חז"ל מפרשים את הפסוק על המשיח. זה מוגדר כמצב פתאומי – שתמיד ייתפס בשלב הראשון כדבר שבא בלי קשר לכל מה שהיה לפני כן. אבל אחרי כן תבוא ההבנה, שהכול היה נצרך וחשוב – "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" (תהלים קכו). השמחה העצומה תהיה מהראיה החדשה איך שלאורך כל הגלות, "הגדיל ה' לעשות עמנו".

נקודת ההנחה שלנו, אם כן, מופרכת מיסודה. מה שלא רואים כמוביל למטרה מסוימת, לא מעיד על הניתוק בין המצב הנוכחי והתכלית. הדרך לא נראית, אבל זה בעצמו מה שהקב"ה רוצה. המהלך של הגלות מתוכנן באופן כזה בו לא יהיה לו חקר, ולא נוכל להצביע תמיד על המיקום המדויק שלנו במפה. לא נוכל לדעת אם אנחנו הולכים קדימה או אחורה, כפי שרבי נתן כותב בשם רבי נחמן (יורה דעה, שבועות ב יז), שהאדם לעולם לא יוכל לדעת את מדרגתו בעולם הזה. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז" כלשונו. נדמה לנו ששער אחרי שער נסגרים בעדנו מלהתקדם הלאה. כל המצב הזה הוא החזיון של הגלות. והאמת היא, שההתגברות בתוך החושך, למרות מה שנראה כלא מוביל לשום מקום, זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה, וזאת המטרה האמיתית של כל הגלות. "וזה מעיקרי הניסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז". המצב אבוד, לא מתקדם? הוא נראה ככה רק בגלל שהקב"ה רצה ליצור שייראה ככזה, ובו תיבחן ההתקדמות שלך הלאה גם כשהקץ לא גלוי, והדרך לא ברורה. נאמר באיוב "הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה". בקבלה ביארו על כך נושאים עמוקים ושלמים, אך כותב רבי נתן: "והכוונה הפשוטה שיוצא מזה לכל בני אדם הפשוטים הוא לידע, שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף-על-פי-כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך… אם יאמין בזה באמת ובפשיטות" (משיבת נפש, אות צה). גם הים שנראה כמקום שמצד עצמו הוא ללא דרך, בלי מסלולים והדרכות, גם בו הקב"ה נותן דרך. איך מוצאים אותה? "אם יאמין בזה, באמת ובפשיטות". ההתחזקות להמשיך הלאה נגד מה שנראה לעיניים, זאת האמונה שמובילה את הדרך שנמצאת בכל מקום. היא מוסתרת מעיקרה, אך גלויה לכל מי שירצה לראות אותה. זאת ההסתרה של הקץ, לחשוב שאין דרך. אך "המאמין לא יחוש" כלשון רבי נתן, ולא יהיה תלוי במה שיוכל לראות או לא. יש דרך ונתיב, תמיד.

* * *

"שמעתי מאדמו"ר [רבי מנחם מנדל מקוצק] שאמר, משל, שעשה ה' יתברך סולם שירדו הנשמות מעולם העליון לזה העולם והסולם נלקח וקורין לנשמות שיראו שיעלו למעלה. יש אנשים שלא התחילו כלל לעשות איזו פעולה שייעלו למעלה, שהם סוברים, איך אפשר לעלות לשמים בלי סולם? ויש איזה אנשים שהתחילו לקפוץ למעלה ונפלו, וחזרו וקפצו כמה פעמים ונפלו, ועזבו מלקפוץ עוד. ויש איזה אנשים פקחים אומרים: כיון שסולם אין, על כורחינו אין שום עצה רק לקפוץ למעלה, ואף על פי שיודעים אנו שניפול, מוכרחים אנו לעשות את שלנו – לקפוץ למעלה, עד שה' יתברך ריחם עליהם והעלה אותם למעלה. והנמשל מובן"  (סדר היום הקצר).