"…ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם".

(הקדמת השתפכות הנפש)

בכמה מקומות בספרי ברסלב אנחנו מוצאים את המושג שמופיע כאן, "הדרך הישנה שהלכו בה אבותינו מעולם". נשים לב: אם תיאור הדרך הוא בזה שגם אבותינו הלכו בה, סימן שיש משהו מהותי בכך שנוגע לעצם הדרך. כלומר, אם הדרך היא דרך לכשעצמה, ובנוסף לכך גם אבותינו הלכו בה, זה לא משנה את הדרך. הדרך תמיד תישאר קיימת, גם אם לא השתמשו בה אלפי שנים.

ישנה עוד נקודה מעניינת שעלינו לשים לב אליה. אחרי שהמלקט כותב שדרך התפילה היא הדרך של אבותינו, מובאת ראיה לכך מאדם הראשון. בפסקה אחרי כן מובא ש"וכן נוח", וכך הוא ממשיך עוד ועוד, בכל דור ודור עד הדור של ר' נחמן מברסלב. במבט ראשון, לא כל-כך מובן למה צריך להכביר בראיות. מי שלא הספיקה לו הראיה הראשונה, יסתפק בשניה ובשלישית. בנוסף לכך עלינו לעמוד על נקודה נוספת: אף על פי שהאבות קיימו את כל התורה, אנחנו לא מוצאים שהתורה מפרטת לנו שהם עשו אותן. רוב הדברים לא נכתבים, ודווקא הנושא של התפילה מופיע בתורה כמעט בכל דור ודור. איך זה שדווקא התפילה מוזכרת בכל דור ודור?

* * *

האדם עושה הרבה פעולות, וחייו מורכבים מהרבה פרטים. אין אדם בעולם שעושה את אותו הדבר במשך כל היום. ישנן מצוות חיוביות ומעשים שאי אפשר לעבור עליהם, כאכילה ושתיה. אמנם כל זה לא סותר את העובדה שלאדם אמורה להיות מהות אחת. מהות אחת אשר כל המעשים שהוא עושה מצטרפים אליה. איך היינו מגדירים את האדם? אנחנו היינו מציעים את הדברים הכללים והבסיסיים: אוהב את ה', ירא את ה', התורה היא חייו, מתבטל לרצון ה', ועוד כל מיני הגדרות. אמנם חז"ל אומרים לנו אחרת. האדם נקרא מַבְעֶה (בבא קמא דף ד' ע"א). מבעה הוא מבקש ומתפלל, בארמית. עלינו לשים לב שענין שם הוא הגדרת הדבר, הצורה בה מתגלים כל מעשיו. אם זה שמו של אדם, זאת אומרת שגם בשעה שהוא אוכל הוא נקרא מתפלל, גם בשעה שהוא לומד הוא נקרא מתפלל. איך שייך לקרוא לו כך?

חז"ל אומרים שהמילה תפילה נגזרת משורש תפל. דבר תפל הוא לא רק דבר חסר, אלא דבר שמעצם מהותו זקוק לאחרים. כלומר, החיסרון שלו אינו חיסרון כזה שעדיין יאפשר לו לחיות את חייו, אלא שפשוט הוא יחסר פרט מסוים, אלא החסרון שלו הוא כזה שבהכרח גורם לו להיות דבוק לאחרים.  משהו מעצם חייו חסר, כמו מאכל תפל. בתפילה איננו מבקשים על חסרונות לבדם, אלא מכירים שאין לנו קיום אם חס ושלום הקב"ה לא מושיע אותנו, "ומבלעדיך אין לנו מלך עוזר ומושיע". האדם מצד עצמו חסר, ומציאותו נתונה כל הזמן להרבה סכנות ופגעים. בתפילה האדם נשען רק על הקב"ה, ורק בצורה כזו יקבל כוחות מחודשים מעבר ליכולתו. אם כן – יסוד התפילה הוא לתת לחסדי ה' להיכנס אל חיינו, לפעול בנו את מה שצריך לפעול, לקבל את אשר עלינו לקבל. עם זה אפשר להמשיך כל היום. תמיד אפשר להרגיש שחסדי ה' הם אלו שמקיימים אותי. "כוחותינו" אינם כוחותינו, כי אם נבוא ונאמר שכוחי ועוצם ידי הם אלו שפעלו בסופו של דבר, "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח" (דברים ח).

אם יבוא אדם וישאל: טוב, הבנתי את החשיבות שיש לתפילה ואת השפעתה על מציאות האדם. אבל בסופו של דבר, למה היא הופכת לעיקר הגדול? התשובה היא – שכל הדברים האחרים מתחילים אחרי נקודה יסודית זו. בלי נקודה זו, האדם היה צריך להישאר כמו שיצא מבטן אימו – ערום וחסר-כל. אם יש לו קיום, הרי זה רק אחרי קבלת חסדי ה' בצורה של תפילה – שפירושה המילולי גם דבקות.

אם אנחנו מבינים שתפילה היא רק עוד פרט בחיים שלנו, אז אכן קשה מדוע התורה מפרטת לנו שאבותינו, בכל הדורות, היו מתפללים בשעת צרה, שהרי הרבה פרטים אחרים לא כתובים בתורה בצורה עקבית כזו. אמנם אם אנחנו מבינים שתפילה היא כל מהותו של האדם, כשהתורה תדבר על חייהם, אי אפשר להימלט מלספר על תפילותיהם – כי הן נוגעות לעצם חייהם. המלקט מביא את כל הראיות, כי עד שלא נדע שענין זה מתואר אצל כולם, אי אפשר לדעת ש"רק על ידי זה [-תפילה] יוכל להוושע בכל דבר". עדין אין לנו ראיה שהתפילה היא הקיום, הישועה, ה"יש" של האדם. אפשר להבין שזה עוד פרט במערכת הפרטים. ברגע שנראה את כל אבותינו, מאבות עולם ועד דורות אחרונים, הולכים בדרך זו – על כורחינו שדרך זה מהותית כל-כך לעצם חיי האדם, שהיא גם לא יכולה להשתנות עקב מצב הדור.

מעכשיו יובאו הרבה ראיות, ונשתדל בעזרת ה' לעיין בכמה דוגמאות, ולראות מתוכן איך באמת התפילה היא הישועה השלמה שלנו.