וכל כל תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זכר צדיק לברכה הלכו בדרך הזה עד שבא נכדו, הוא אדוננו מורנו ורבנו הקדוש אור האורות אור הגנוז והצפון הרב רבי נחמן זכר צדיק לברכה, מברסלב, בעל המחבר ספרי "ליקוטי מוהר"ן" ושאר ספרים וחידש הדרך הישן והקדוש הזה שדרכו בו אבותינו מעולם ועסק הרבה בתפילה ותחנונים והתבודדות בשדות וביערים, כאשר יסופר לקמן בהנהגותיו הקדושות עין שם, ואמר שכל עסקו הוא תפילה, והוא האיר עינינו בחשכת אפלתנו ללמד אותנו דרכים ישרים איך להתנהג בזה. ואמר פעם אחת לאנשיו: תנו לבבכם לי ואוליך אתכם על דרך חדש שהוא הדרך הישן שדרכו בו אבותינו מעולם. וגילה לנו אשר אין שום עצה להינצל מגודל התגברות היצר שתמיד הוא שוקק ומתאווה להכשיל את האדם, רק על ידי התבודדות אשר כל אדם באיזה מקום וזמן שהוא ובאיזה מדרגה שהוא, כפי אשר כל אחד יודע את נגעי לבבו ומכאובי נפשו, יקבע לעצמו מקום מיוחד לשפוך שם לבבו לפניו יתברך מכל מה שעובר עליו, בלשון שאנו מדברים בו, ולבקשו, שיקרבהו לעבודתו יתברך, ויעזרהו שלא ייתפס ברשת הבעל דבר חס ושלום ואפילו אם כבר חס ושלום נכשל במה שנכשל, אם לא יתייאש עצמו מצעקה ותפלה להשם יתברך יזכה בודאי לקום מנפילתו. ואמר בזה הלשון: "אפילו אם נופלים לתוך בוץ, צועקים וצועקים וצועקים…".

מפאת אורכו, חילקנו את המאמר לשניים. חלקו השני יופיע בע"ה כמאמר נפרד.

מסקירה היסטורית החל מאדם הראשון לאורך כל הדורות, אנחנו מגיעים לדורנו אנו, דור עקבתא דמשיחא. משמעות ביטוי זה בלשון הקודש היא 'עקבו של משיח'. "איה חסדיך הראשונים", שואל דוד המלך. היכן הם אותם חסדים שבעבר היו כל מה שהחזיק אותנו, וכעת אנחנו עומדים לבד, מחוסרי ישועה. "זכור ה' חרפת עבדיך, שאתי בחיקי כל רבים עמים". ראה כיצד כל העולם מבזה אותנו. "אשר חרפו אויביך, ה', אשר חרפו עקבות משיחך" (תהלים פט, נ-נב). אומות העולם טוענות: אין לכם לְמה לחכות כבר. המשיח שלכם עבר, הישועה שלכם כבר איחרה. את 'עקבות משיחך' הם לוקחים בבסיס הטיעון שלהם – התעכבותו של המשיח (התעקב והתעכב הם באותה משמעות, כפי שמפרש הרד"ק במקום). הם גם יודעים שהישועה לא חייבת לבוא מייד, אבל כאן עבר יותר מדי זמן. העקבה מורה על הגעת הדברים ל'עקב', לסוף. זאת התחנה האחרונה שנמוך ממנה כבר לא יהיה. גם אם תהיה עוד ירידה כזאת או אחרת, אבל התחתית היא אותה תחתית. ומתי רואים שמגיעים לעקב? כשרואים שאין לאן להמשיך. כשמגיעים למצב כזה והישועה עדיין לא מגיעה, טוענים אומות העולם, זה סימן שאין למה לחכות.

דורנו הוא אכן דור עקבתא דמשיחא. לא קשה לראות בעולם, בחיים הפרטיים שלנו, כל כך הרבה מבואות סתומים. לכל דור יש ייחודיות משלו, מסר שהוא בא להגיד לעולם. יש דור שהמסר שלו היה שלום, יש דור שהמסר שלו היה שיתופיות. היו פעם אנשים שלחמו לחירות, לחמו לצדק. נדמה, שהדור שלנו קורא לייאוש. 'אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם'. יצא לכם לשמוע את המשפט הזה? מן הסתם לא מעט; וכמה ייאוש נמצא בו. לא הצלחת להיות טוב? תצטרף לרע. חלמת על צדק? תתעורר לרשע. חשבת על נתינה? תיקח לפני שאחרים ייקחו לך. אתה לא מבין, המסרים שלך נכונים לעבר, וטוב שכך. נחמד להיזכר לפעמים בעולם שהיה פעם יפה. היום המסר הוא – ת ת י י א ש. תתחיל לזרוק את כל חלומות הילדות, הם יפריעו לך בדרך. תתייאש מאמת, תתייאש מערכים, תתייאש מבני אדם. האם זאת לא האופנה היום, לשחוט 'פרות קדושות'? כמה שיותר הרסני יותר טוב, כמה שיותר ממוקד יותר מהנה. וכך דורסים ושוברים במירוץ הטירוף של הייאוש כמה שיותר, לא מסתכלים אחורה, רצים בלי תכלית, רצים עד שיגמר הכוח. הממדים של הייאוש כל כך גדולים, עד שהם הפכו להשקפת עולם, אם בכלל ניתן לקרוא לה כך. פוסט-מודרניזם זה נקרא. אין אמת, אין אידאולוגיה, האדם הוא כבר לא חלק מכלל, כל אחד נלחם על חייו. אי אפשר לתקן את העולם, לפחות תהנה ממנו. כולנו מבינים שעולם כזה חי על זמן מוגבל, עד שהוא יכלה את עצמו. הגענו לעקב של העולם, לסוף ממש.

ואם כך הדבר בגשמיות, חז"ל אומרים שיקרה אותו דבר ברוחניות.

"בעקבות משיחא – חוצפא יסגא [החוצפה תגדל], ויוקר יאמיר [היוקר יגדל], [למרות ש]הגפן תתן פריה [יהיה] היין ביוקר, ומלכות תיהפך למינות, ואין תוכחת [אין מי שמטיף לשינוי], בית וועד יהיה לזנות [מקום החכמים יהפוך למקום זנות], והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו" (סוטה דף מט ע"ב). אם ננסה לסכם למשפט: כשהכל אבוד, אפשר לדעת שהגענו לעקבתא דמשיחא.

שאלה שצריכה להישאל כאן היא, מה לנו בכל זה? מדוע חז"ל מתארים לנו כיצד יראו הדברים בתקופה זו? העקב על פי חז"ל, הוא המקום ממנו הנשמה יוצאת, בגלל שהוא כבר חצי מת עוד בחיים. זהו מקום שכמעט ואינו מרגיש משהו. העקב הזה הוא העולם של היום, שכמעט ומרגיש, כמעט וחי. והעקב הזה – אומרים חז"ל – יוביל למשיח, שמביא איתו אמת, תקווה ושלום. עקבתא דמשיחא.

"אמר רבי יוחנן: אם ראית לדור שמתמעט והולך, חכה לו למשיח, שנאמר (שמואל-ב, כב, כח): "ואת עם עני תושיע" (ילקוט שמעוני נ"ך, רמז קסא). המשנה שמתארת את תקופת עקבתא דמשיחא מסיימת, "ועל מי יש לנו להישען?", מה הדבר היחיד שיכול להציל כאן את המציאות? לא עוד ישועות של בשר ודם, או רוח אנוש חולפת, כי אם "על אבינו שבשמים". זה הפיתרון היחיד שבתקופה זו איננו נצרכים לאמונה בשבילו. אנחנו פשוט מסתכלים על המציאות ומגיעים להכרה שזה פשוט לא יכול להיות דבר אחר. התוהו ובוהו לא יפתור את עצמו. במצב כזה שבו נבין שרק גילוי אלוקי יוכל לפתור את כל התמונה, אומר רבי יוחנן, אפשר לחכות למשיח. "ואת עם עני תושיע", ישועתו של הקב"ה מאז ומעולם היא הדבר היחיד שמחזיקה אותנו. אבל ביותר היא מתגלה אצל עם עני, אצל מי שכבר איבד את הכל, ואין לו כלום חוץ מאותו כלום. נכון שהוא חסר, אבל יש לו כאב, יש לו תקווה. עני נקרא עני כשהוא עדיין מרגיש את עניותו, שאם לא כן הוא חוזר להיות עשיר, שכן העשיר הוא השמח בחלקו, פירוש: לא מרגיש שחסר לו דבר. העני מבקש, העני מחפש. "תפילה לעני כי יעטוף" (תהלים קב). ואת מה מבקש העני הזה? "כי יעטוף", אומר הבעל-שם-טוב, העני מבקש בקשה שעוטפת את כל הבקשות בעולם. ומהי? "ולפני ה' ישפוך שיחו". הוא מבקש את התפילה. הוא מבקש את ישועתו של הקב"ה בחייו כמציאות קבועה, ולא כדבר נחמד הבא לעתים בשעת צרה. העני שהגיע לשפל המדרגה מכיר שזה הדבר היחיד שצריך לבקש. לא את ההצלחה ברוחניות, לא התקדמות בלימוד, לא את המידה הזאת, לא מחילה על חטא מסוים. את ה' הוא מבקש.

בדור כזה באה גאולה. בדור כזה הקב"ה יתגלה כישועה האמיתית של כל המציאות. בדור שאיבד את הפתרונות, התחליפים כבר לא מספקים. ומה הוא מבקש? שנהיה עניים. שנתפלל אליו מתוך הכרה שאין לנו דבר. שנצא מהגאווה שלנו, מהדמיונות של הקניינים וההצלחות שלנו. פשוט להתפלל.

המשך יבוא בע"ה…