"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, ישים לבו להדברים אשר נקבצו ובאו בספר הזה, אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה', ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם, ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר, כי הדרך הקדוש הזה הוא הדרך הישן, שדרכו בה אבותינו ונביאינו ורבותינו הקדושים זיכרונם לברכה מעולם".

במלים אלו פותח ר' אלטר טפליקר את ההקדמה. פיסקה זו למראית עין ראית פשוטה וברורה, אבל כדאי שנעמוד על כל משפט בנפרד.

"מי האיש החפץ חיים, מי החס על נפשו באמת, ישים לבו להדברים אשר נקצבו ובאו בספר הזה"– מי שדורש חיי נצח ימצא כאן את הדרך. ומהי הדרך?

"אשר ידובר בהם ממעלת התפלה וההתבודדות במקום מיוחד לשפוך נפשו וליבו כמים נוכח פני ה', ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם, הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם"– הכלל שעליו עומדים כל הדברים הוא, שהדרישה היא תמידית.

חז"ל מלמדים אותנו כי אין החסרונות בחיים מהווים סיבה לתפילה, אלא התפילה היא צורת החוויה שלהם. כלומר- תפילה לא באה להשלים חסרונות. היא באה לחוות את הדברים בצורה חדשה. דבר זה הוא בעצם המשך לפוסט הפתיחה. אנחנו רגילים לחשוב שטוב הוא טוב, ואין שום הבדל בין לפני תפילה ולאחר תפילה. אין כל חילוק למעשה בין דברים טובים שקיבלנו בלי תפילה, ובין דברים שקיבלנו לאחר תפילה. הדרך משתנית בין אחד לשני, אבל התכלית היא אחת- טוב. אמנם כבר לימדנו המלבי"ם שההבדל בין עזרה וישועה הוא בהתבוננות אחרי מתן הכוחות. אם עזרתי לך, סוף סוף אתה הוא הפועל העיקרי, ורק נזקקת לדחיפה ראשונית כדי שתוכל להפעיל את הכוחות שלך. אמנם אם הושעתי אותך, אני הוא הפועל העיקרי. ומאחר ואתה היית חסר אונים ואפשרות לצאת מהמצב בו היית, אני למעשה הבאתי אותך לקיום, במובן מסוים. בלעדי היית במציאות הקודמת שחסמה אותך. בדרך זו יש להבין את התפילה- מטרתה אינה לגרום אל הטוב להגיע, אלא היא אופן שונה לקבל את הטוב. אפשר לקבל את הטוב באופן של עזרה- וכך החסד שה' עושה עימנו סוף סוף נשאר חיצוני לחיינו, שהרי אנחנו הפועלים העיקריים. אך אפשר לקבל את הטוב באופן של ישועה- וכך החסד שה' עושה עימנו הופך לבנין בעצם קיומנו, והוא עצמו הגורם הגדול לדבקות בה'.

מאחר וזהו היסוד בתפילה, מכך נגזרים כמה דברים:

האחד, הבקשה על כל דבר. לא מספיק לבקש בכלליות, אלא יש לפרט כל צרה וצרה, כדי שתחושת החיסרון תתחדד בנו, ורק אז נוכל באמת לקלוט את עוצמת חסדי ה' כשיבואו. אם מטרת התפילה הייתה סתם להיטיב, אין זה משנה אם נדע בדיוק כמה אנחנו חסרים; העיקר שיהיה טוב. אבל אם מטרתה לגלות את הטוב באופן שחסד ה' ייקשר אל חיינו בפנימיות, צריך לפני כן להכיר בעומק החיסרון. בכך נבין את דברי המבי"ט בספר "בית אלוקים" (שער התפילה, ב):תכלית התפילה להכיר שהוא חסר מכל וכל. את ענין זה מזכיר ר' אלטר במילים: "ולבקשו על כל מה שיחסר לו להאדם".

השני, שצורת חיינו גם אמורה להשתנות למציאות 'מְקָווַה'- לא לקוות להשלמת החסרונות, אלא לקוות לשם עצם הקיווי (מלבי"ם לתהלים כז). מציאותינו מעתה תהפוך להיות תלותית בה', מתוך הידיעה ש"אין רגע בלא פגע" כדברי השל"ה הקדוש. מציאותינו שברירית ביותר, ומתוך כך באה גם התקווה לה', לא כהכרח, אלא כהכרה עמקה בהבנה של הקיום שלנו. על כן הוסיף רבי נחמן: "אין רגע בלא פגע ובקשה"- פגיעה ובקשה הן לשונות של תפילה. המציאות החסרה גוזרת שה' מקיים אותנו בכל עת, ועל כן עלינו לקוות אליו תמיד. נמצאנו למדים שתי צורות בחיינו- הראשונה, בפרטיות- בכל דבר נרגיש את החיסרון ונבקש עליו. והשניה, בכלליות- מתוך כל הבקשות נהפוך להיות נשענים על ה' בעצם חיינו, ונסמוך רק עליו גם כשנסיים את תפילתנו.

השלישי, שהתפילה מחויבת גם ברוחניות. הצד שלא להתפלל על רוחניות הוא משום שאמרו חז"ל (ברכות דף לג ע"ב): "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אמנם יסוד זה שהתחדש בתפילה מחייב שבכל פרט בחיינו נישען על ה', ולא ייתכן שהרוחניות תישאר מחוץ לתחום זה. יש עדיין מקום להקשות, סוף סוף הגמרא אומרת שתחום זה אינו בידי שמים? דבר זה נידון כמה פעמים במהלך הספר, ובעזרת ה' נדון בו בעתיד. את זה כותב ר' אלטר במילים: "הן בצרכיו הגשמיים והן בעבודת השם"– היסוד הוא כללי כלפי כל חיינו, ועל כן אין שום חילוק בין כל צורך שהוא; יסוד זה נוגע לעצם הקיום, ולא משנה במה הוא מתבטא.

"ורק על ידי זה יכול להושע בכל דבר"– זהו הסיכום הסופי לכל מה שיוצא למי שילך בפועל בדרך התפילה, ויבקש על כל דבר. הוא יוושע בכל דבר- תמיד ישועת ה' תופיע, ולא רק עזרתו. אצלו חסדי ה' לא יישארו חיצוניים למהלך חייו, אלא יחדרו פנימה בעצם חיותו.