בדרך כלל אנחנו מחפשים דרך, נלחמים בספק; בדרך כלל, אנחנו מנסים להתקדם הלאה ולא עוצרים באפיסת כוחות. אבל, כל זה בדרך כלל. אין לך דבר שאין לו מקום ושעה. בזמנים מסוימים, מאוד מדויקים וייחודיים, אנחנו מסוגלים לפתוח את מה שאנחנו תמיד דואגים לשמור סגור ומסוגר. יש ומגיע זמנו גם של השחור ביותר, והוא הופך לנושא שמתעסקים בו במלוא כובד הראש, מה שבימים אחרים היה נחשב לייאוש ולחורבן. כי באמת, זה לא חורבן לדבר על חורבן, כשהחורבן הוא מול העיניים. אין ממה לפחד כשהאובדן מתגלה בכל עצמתו מול העיניים. רק תיקון נדרש.

ואולי אותו תיקון עומד לפתחנו, דווקא ברגעים הבודדים הללו שאנו מסוגלים לעמוד מול החושך בכנות.

* * *

דבר מעניין הוא העובדה שאנחנו הולכים עם נעליים. אנחנו לא יכולים ללכת ברגליים חשופות בעולם, הן יכולות להינזק. מעניין שאין לנו פריט לבוש אחר שמשמש כתפקיד כזה – אנחנו משתמשים בבגדים ככיסוי, כאמצעי חימום, אבל באופן נורמלי אין לנו צורך בשמירה על הגוף, חוץ מהרגליים. וגם על הרגליים אין צורך להגן כשאנחנו נמצאים במנוחה. הצורך בשמירה עליהן הוא בדרכים, במעבר ממקום למקום.

הסכנה שלנו בעולם היא במעבר בין מקומות. יש לנו ייעוד אליו אנו אמורים להגיע, אבל "כל הדרכים בחזקת סכנה" (מדרש רבה קהלת). יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת (משלי יד). לא כל דרך מובילה למקום הנכון, וגם הדרך ה'נכונה' לא אומרת לנו איך ללכת, איך לא לטעות בתוך הדרך בעצמה.

הרמז הפנימי לנעליים, אומר רבי נתן (ליקו"ה גיטין ג, כד), הוא העצות. העצות הן הדרכים. מכל מקום חשוך ונפול אנחנו מחפשים דרך לצאת ממנו, איך להגיע אל האור. אנחנו חייבים ללבוש נעליים כל הזמן; אנחנו תמיד מחפשים את הדרכים ואת העצות, מנסים לברר את כל הספקות כיצד עלינו להתנהג, איך נגיע לייעודנו. זהו המאבק התמידי שלנו ברע שמציץ עלינו בכל שלב בחיים, בכל צומת דרכים בה אנו נקראים לבחור – ואנו בוחרים בנעליים.

אבל, כל זה בדרך כלל. אומר רבי נתן, שפעמיים בשנה אנחנו מורידים את הנעליים – ביום כיפור ובתשעה באב. בימים האלו אנחנו כבר לא מתעסקים בעצות ובדרכים, ואנחנו הולכים יחפים על המציאות המסוכנת. ביום כיפור – כי מרוב קדושה כבר אין לנו צורך בנעליים. ובתשעה באב – כי מרוב חורבן שום נעליים לא יעזרו לנו.

יש וגם הרגע הזה חובט בנו, ואסור לנו להתעלם ממנו. עם כל העיסוק בתיקון, לפעמים זה נדמה שהשאלה היא לא 'איך', אלא היא יותר בכיוון של 'מה'. מה, מה כבר אפשר לומר, מה כבר אפשר לעשות. יש מצב של אובדן דרך שכבר לא משנה כרגע אלו נעליים אנחנו לובשים לרגלינו, אלא מה בכלל קורה איתנו, לאן הגענו, האם בכלל אנחנו בדרך כל שהיא או שהגענו לתֹהוּ לֹא דָרֶךְ (תהלים קז). וכמו שרבי נתן מתאר את זה:

"כִּי בֶּאֱמֶת לִפְעָמִים נוֹפֵל הָאָדָם לִסְפֵקוֹת וְעֵצוֹת חֲלוּקוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן לֵידַע הָאֱמֶת אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, וְכָל מַה שֶּׁחוֹתֵר לִמְצֹא עֵצָה שְׁלֵמָה, מְבַלְבְּלִין עֲצָתוֹ בְּכַמָּה פְּעָמִים, וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ [רבי נחמן] זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג כָּךְ וְכָךְ וְנִגְמָר בְּדַעְתּוֹ בִּסְבָרוֹת חֲזָקוֹת שֶׁכָּךְ הוּא צָרִיךְ לִנְהֹג בְּוַדַּאי, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיִּגָּמֵר בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כָּךְ, בְּתוֹךְ כָּךְ עוֹלָה עַל דַּעְתּוֹ סְבָרָא אַחֶרֶת עַד שֶׁנִּסְתֶּרֶת עֲצָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה לְגַמְרֵי וְעוֹלִים סְבָרוֹת בְּדַעְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּהִפּוּךְ מַמָּשׁ מִמַּה שֶּׁחָשַׁב מִקֹּדֶם. וְלִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר חֲלֻקַּת הָעֵצָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַכְרִיעַ הָעֵצָה לְכָאן אוֹ לְכָאן" (ליקו"ה שם).

בדרך כלל אנחנו נשמרים מתחושה כזאת של אובדן. אבל לפעמים אין לנו ברירה, זאת מציאות שאנחנו חיים אותה ואי אפשר להתכחש לה. כך זה בזמני ירידה, וכך זה גם באבלות שלנו על החורבן, שבזמנים המדויקים שאנחנו מתרכזים בו, אנחנו קצת קולטים את התהומיות שיש במילה הזאת – חורבן. "וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָשׁוּת עֵצוֹת בְּנַפְשֵׁנוּ, אֵיךְ לָשׁוּב מֵעֹמֶק הַגָּלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם שֶׁנָּפַל". הדרכים נחרבו ואנחנו לא מוצאים תיקון.

במצב כזה אין באמת שום עצה. שום עצה, חוץ מהדבר הזה בעצמו – לזעוק את האובדן הזה. והאובדן הזה בעצמו הופך להיות דרך ועצה: "כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לָצֵאת וְלָשׁוּב מִשָּׁם, אַךְ שֶׁאֵין יוֹדְעִין הָעֵצָה וַעֲצָתָם חֲלוּקָה תָּמִיד, עַל-כֵּן תַּקָּנָתָם שֶׁיֵּדְעוּ הָאֱמֶת, שֶׁאֵין יוֹדְעִין שׁוּם עֵצָה … כִּי בְּכָל דֶּרֶך וְעֵצָה שֶׁרוֹצִים לֵילֵךְ כְּדֵי לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ טוֹמְנִים פַּחִים וּרְשָׁתוֹת הַרְבֵּה עֲלֵיהֶם וּמְקַלְקְלִים עֲצָתָם תָּמִיד, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל תַּקָּנָתָם הוּא זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּצְעֲקוּ כָּךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיַרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם זֶה הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין יוֹדְעִין שׁוּם עֵצָה, וְיִתְפַּלְלוּ הַרְבֵּה עַל זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאָז יִזְכּוּ שֶׁתִּהְיֶה הַיְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה… שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וּבִלְבּוּלִים, בְּחִינַת לִבִּי סְחַרְחַר, אֲזַי זֶהוּ בְּעַצְמוֹ תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁהוֹלֵךְ וְדוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ".

אצל אדם שהולך בדרכים, האבדון הוא הדבר החמור ביותר. אבל מי שלא מוצא שום דרך, מוצא את הדרך באבדון בעצמו. דווקא מי שהלך לאיבוד באמת, כבר לא יכול ללכת לאיבוד יותר. כל עוד אין ייאוש ויש חיפוש אחר ה', אז האבדון והחורבן בעצמם הופכים למבקשים. הם לא מבקשים עוד דרך, כי זאת לא תצליח להם. הם מבקשים מקום עליון יותר שלא יכול להיחרב וללכת לאיבוד, וכך הירידה הופכת לתכלית העליה. באותו רגע שבו אנחנו נופלים מהדרכים, אנחנו נפתחים למקום שיכול לבקש ולחפש משהו שלא יכול ליפול יותר.

"וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ הַתִּקּוּן כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין עֵצָה וְצוֹעֲקִין וּבוֹכִין עַל זֶה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֵיכוֹת וְקִינוֹת שֶׁאוֹמְרִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב, כִּי 'אֵיכָה' זֶהוּ בְּחִינַת הַנַּ"ל שֶׁמִּתְוַדִּין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁנָּפַלְנוּ כָּל כָּךְ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַד שֶׁנֶּחֱרַב הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִסְתַּלְּקוּ כָּל הַשִּכְלִיִּים, וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין שׁוּם עֵצָה אֵיךְ לָשׁוּב וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ, וְאֵין יוֹדְעִין עַתָּה מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק… כִּי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין רַק לִצְעֹק אֵיכָה".

רבי נחמן מתאר בתורה קצרה (תורה רמז) את המהלך העמוק הזה: תיקו – קינות – תיקון. תיקו, שהוא המילה בגמרא שמתארת ספק שאי אפשר לפשוט אותו, מצב שהוא ללא דרך מוצא, צריך להפוך לקינות (תיקו בתוספת נו"ן) – לבכי של אובדן שמבקש ויודע שהוא כבר לא יודע. והקינות, הופכות בסוף לתיקון. "כִּי זוֹכִין עַל-יְדֵי צַעֲקוֹת אֵיכָה לִזְכּוֹת לֵידַע הַדֶּרֶךְ וְהָעֵצָה אֲמִתִּית אֵיךְ לְהִתְנַהֵג".

בסוף ייבנה עולם חדש, עם דרכים מאירות שנוכל ללכת בהן גם ברגליים יחפות.