"התלהבות הלב… בבחינת (שמות ג): 'וירא אליו מלאך ה' בלבת אש'… ושורף את הקליפות. ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט… שאדם שופט את עצמו… 'כי באש ה' נשפט' (ישעיה ס"ו); 'ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו תמיד' (שמות כ"ח). ואז יוצא לאור משפט, היינו שנתלהב הלב".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א נ"ט)

התלהבות דקדושה הינה ללא ספק אחד המאפיינים של יהודי חרדי, ושל יהודי חסידי בפרט. חז"ל הגדירו זאת במשפט קצר: "רחמנא ליבא בעי" (=הקב"ה רוצה את הלב. זהר ויקרא רפ"א ע"ב).

אבל איך זוכים לזה? איה המצית שבכוחו להדליק את שלהבת הלב בחמימות של קדושה?

רבינו מגלה לנו את העצה: "משפט". לשפוט את עצמו על כל מעשיו, הן בשעת מעשה, לפקח על כל מעשיו ודיבוריו אם כך ראוי לנהוג, והן לאחר מעשה, להתבודד כל יום ולעשות חשבון נפש על כל היום. כך יזכה לאש המשפט, כמו שכתוב "באש ה' נשפט" – שהמשפט ילהיב את לבו.

* * *

כל יהודי בשכלו יודע מה חובתו בעולמו, אבל הקושי הוא להעביר את הידיעה הזו אל הלב. הלב הוא ששולט על הרגשות ועל המעשים, ופעמים רבות יש נתק בינו לבין השכל, והלב נשאר קר ואדיש או אפילו מתאווה לרע.

כדי שהלב יבין (ראה ברכות ס"א ע"א: "הלב מבין") את הידיעה שבשכל, עלינו לעַבד את הידיעה הזו ולתרגם אותה לשפת המעשה.

תפקיד זה ממלא בהצלחה ה"משפט". כשאדם בוחן את הנהגותיו לאורה של הידיעה שבשכלו, הוא מכניס את הידיעה הזו ללבו, כי המשפט בלב, כמו שכתוב: "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו".

* * *

רבינו מכנה את ההתלהבות הזו שבאה ע"י המשפט – "מלאך". ההסבר לכינוי זה נעוץ אולי בכך, שמלאך פירושו שליח, שמבצע את אשר נצטווה. אם כן, המשפט הוא שליח לבצע את הידיעה המופשטת ולעורר את הלב (שגם הוא בעצם שליח), שתפקידו להוציא אל הפועל את הדברים שאדם יודע בשכלו. לכן מכונה התלהבות הלב – מלאך.

* * *

עכשיו שבידינו מתכון כה נפלא להתלהבות, מי יכול להישאר אדיש?