"וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפלה, כמו שמצינו אצל אליהו שאמר: חי ה' אשר עמדתי לפניו, ופרשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפלה".

קטע זה מהווה פתיחה לפיסקה די ארוכה עם ראיות רבות מנביאים שונים שעסקו רבות בתפילה. גם בשולחן ערוך אנו מוצאים את הקשר שבין תפילה ונבואה: "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (אורח-חיים, סימן צח סעיף א). על הקשר שביניהם נעסוק בלי-נדר ובעזרת-ה' בפעם הבאה. היום רציתי לשים לב לנקודה מסוימת המוזכרת בדברי אליהו. אשמח לדעתכם בקשר לנקודה זו.

הופעתו הראשונה של אליהו בספר מלכים היא בשבועתו על הבצורת. באותה תקופה עם ישראל היה נגוע בעבודה-זרה, ואליהו גוזר שלא ירדו טל ומטר כי אם על-פי ציוויו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי" (מלכים-א יז, א). המפרשים אומרים כי לשון "חי ה'" הוא לשון שבועה, שכמו שחי ה', כן יהיה הדבר הזה. השבועה תמיד באה לקיים דבר מסוים, כלומר, הפיכתו למציאות. הדרך לבטא דבר מציאותי היא להשוות אותו לדבר שהוא עצם המציאות, ועל-כן על-פי רוב שבועה היא בהזכרת השם. בשל כך, כותב הרמב"ם שקיימת מצווה מן התורה להישבע על אמת: "כי בזה הגדולה לשם יתעלה, וכבוד ועילוי והוא"(ספר המצוות, מצוות עשה ז), בשבועה נמצא ביטוי של כבוד, מאחר ואנו קובעים כי ה' הוא עצם המציאות, וכל אמת אחרת רק נתלית בו, אך רק הוא האמת לאמיתה, "ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים"(רמב"ם שם), כי קיום המציאות מצד עצמה אינו אמת כמו מציאות ה'.

על-כל-פנים, ראינו כי השבועה היא ביטוי אמיתות דבר מסוים בדימיון מסוים לגילוי אלוקי שהוא עצם המציאות. אליהו אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו". עלינו לשים לב שאליהו לא מזכיר בדבריו 'כתובת', אלא גילוי אלוקי מסוים, שאותו הזכיר בשבועתו, לבטא אמיתת מציאות מסוימת. לכאורה תמוה: איזה גילוי קיים בכך שאליהו התפלל לפני ה'? מילא גילוי שה' עונה לתפילה, אך בדברי אליהו לא מוזכרת מילה מכך, כי אם על-כך שהוא התפלל.

* * *

ראינו בעבר כי מעשה התפילה אינו מעשה הדורש כוונה מרובה, אלא צורת חשיבה שונה לחלוטין מהצורה בה אנו חיים. בשל-כך, למרות שבכל המצוות "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין דף קו ע"ב) – ה' רוצה את ליבנו בתוכן, אף על פי כן לא מצינו מצווה שלפניה הכנה כה גדולה לטוהר הכוונה – "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל" (אורח-חיים, סימן צג סעיף א), "…אף על גב דבכל מקום דאמרינן שעה פירושו שעה מועטת, הכא פירושו שעה אחת מי"ב שעות" (משנה-ברורה, שם) – שעה שלימה ולא שעה קלה. שיעור זה נצרך גם לצדיקים הגדולים ביותר (שם). מכל זאת אנו רואים כי בתפילה לא צריכים רק לכוון למה שעושים, אלא צריכים הכנה נפשית קודמת להיות שייכים לדבר שנקרא "תפילה". לבקשות יספיק שיעור זמן קטן של כמה שניות, והוא השיעור של רוב העם (שם), אך למעשה הנשגב של תפילה צריך הכנה מרובה כדי שבלב האדם יתאמתו הדברים בייחוד.

ומהו מעשה התפילה? זמן של תיפלות, של התבטלות ודבקות מתוך הבנה קיומית: הקיום היחיד שיכול להיות לי הוא עם ה'. לולא חסדיו ורחמיו אין לי סיכוי לשרוד. לא רק להבין שרחמיו מאוד נצרכים כעת, אלא הם אלה שייצרו אותנו. "חסדך ואמיתך תמיד יצרוני" (תהלים מ). ההבנה הזאת מנוגדת לצורה הרגילה של חיי האדם בה המציאות תמיד נתפסת כדבר עומד לכשעצמו, הגם שהיא עם אמונה שלמה שה' הוא בעל היכולות כולם ואין דבר שקיים שלא מכוחו, אך בלי התפיסה שאין שום קיום למציאות ביחס לחיי. אם נפשט רעיון זה, במעשה התפילה השלם, האדם צריך להרגיש שגם הכסף שנמצא בכיס שלו, לא יוכל לספק לו שום קיום. התפיסה הזאת מאוד רחוקה מהצורה הרגילה של החיים שלנו, בהם אנו מתייחסים לכל מציאות כקיימת ביחס אלינו. השולחן-ערוך כותב שאנחנו רחוקים ממעשה תפילה שכזה, ועלינו מוטל בעיקר לכוון בכל כוחנו את כוונת המילים. מי שירגיש את המציאות כה חסרה, יבין שחייב להיות כאן עוד דבר שיקיים את המציאות – ומתוך החיסרון הוא יקרא, ירצה שיבוא משהו אחר אל מציאותו ויקיים אותה, וברגע שיעשה כן – "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהלים קמה).

* * *

יכול אדם לחשוב, ששעה של ביטוי חוסר אונים וישע היא צמצום והקטנה של חייו, אף אם הם נכונים. הרי בסופו של דבר הרגשה של חיסרון גורמת לנו להרגיש פחות חיים, ונמצא שהיא מנוגדת לחיינו. התפילה תהווה 'פיתרון' טוב לבעיה זו, אך קשה לומר שהאדם ירגיש את מציאותו מתבטאת בתפילה בשלמות כזו שלא יחוש אותה באף מצב אחר. אך אליהו הנביא אומר: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" – עמידה מבטאת מצב שכל מציאות האדם פונה אליו, בשונה מישיבה בה רק גוף הפלג העליון פונה אל הדבר. שאר הגוף לא נמצא במצב ביטוי של קיום. בעמידה כל הגוף פונה לדבר מסוים, והיציבות והקיום שמתבטאים בעמידה גם נכללים באותו דבר אליו הגוף פונה. אולי בכך יש לפרש את כבוד התורה שיש בלימוד תורה בעמידה (מגילה דף כא ע"א), שכן קשה קצת לפרשו על המאמץ הפיזי, ומה גם שלא מצינו שיש להצטער בשעת הלימוד מאחר ו"שמעתא בעא צילותא" (שם דף כח ע"ב) – הלימוד דורש דעת צלולה המתאפשרת בתנאים גשמיים נוחים, כמבואר בגמרא שם. הביטוי של כל מציאות האדם בלימוד מהווה ביטוי של גדלות לתורה, שאיננה מכבידה או מעיקה על האדם חס-ושלום, כי אם נותנת לו לחוש את מציאותו האמיתית בתוך התורה. הסיבה לשלמות ביטוי מציאות האדם בתפילה, על-אף תחושת החיסרון המעיקה, היא מאחר וזוהי תפיסה אמיתית בעצם הקיום שלנו. ברגע שאני מבין שאין לי שום קיום מצד עצמי, התפילה היא הביטוי הטבעי ביותר שלי. לא עול, לא דבר שיש לעבור בסדר היום אף אם נייחס לו את הרצינות הראויה לו, אלא "גרעין הזמן ופריו" כלשון ר' יהודה הלוי, הזמן אליו יחכה האדם כל היום. אולי ניתן לומר שזהו הגילוי שמזכיר אליהו: הקדוש-ברוך-הוא מתגלה במציאות באופן כה מחויב שהרגשת התיפלות (והטפלות) שלי אליו היא כה מחויבת גם-כן, עד שבתפילה אני מרגיש את מציאותי באה לידי ביטוי.

אזכיר דברים שראינו באחד המאמרים הקודמים: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו, רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד." (ליקוטי מוהר"ן, תורה ג). ברגע שנחקוק למוח שלנו שאנחנו לא פונים למקור חיצוני שיש לו את כל הכלים לפתרון כל בעיותינו, אלא למקור של כל המציאות, שכל חיסרון במציאות קורא להתגלותו, הפעולה הטבעית ביותר שלנו לכל צרה תהיה קריאה אליו, מתוך תפיסה אמיתית ש"הוא יתברך בנמצא תמיד". מי יתן ונזכה ללכת עם הדברים הללו בעת קשה זו, בשעה שנקראים אנו למלחמה – "ואין כוחנו אלא בפינו".