משל…

שני נוודים עניים, יהודי וגוי גרמני, חזרו על ערי וכפרי ישראל. מבית לבית הלכו יחדיו ועזרו איש לרעהו בחיפוש אחר מקורות מחיה. שפתם כמעט ודומה היתה, שכן לא רחוקה היא שפת היידיש מהשפה הגרמנית, ורבים אף טעו בו בגוי ואמנם חשבוהו, כחברו, ליהודי.

כך הלכו השניים במשך כל החורף, בוססו בבוץ ולנו בחורבות, יהודים רחמנים חמלו עליהם ונתנו להם לחם ושמלה בכל עת מצוא. עלה לו לגרמני הגוי להתחזות כיהודי בשפתו ובלבושו, והוא מצא מהלכים אצל מארחים בעלי בתים בכל עיר ועיר.

החרף קרב לקיצו וימי הפסח ממשמשים ובאים. יהודים מתכוננים לפסח ובכל ניכרת תכונה רבה. עגלות עמוסות תפוחי אדמה, חביות יין שריחם נישא למרחוק וריח אפיית מצות נישא על פני הרחוב היהודי. לבו של הגרמני יוצא משלל המאכלים, רעב מכרסם בקרבו ועיניו כלות להיות – ולו הפעם – יהודי החוגג את חג המצות הנפלא הלזה, ולזכות לכמה ארוחות דשנות…

שח דאגתו לפני חברו היהודי. יעץ לו חברו, לא לגלות לאיש כי גוי הוא… ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי – כיון שהשפה אחת היא – והיהודים רחמנים וירחמו עליו, וכיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג (כדי שיקרא אותו בעל בית לביתו לסדר) בכל הסדר: שעושין קידוש ורוחצים ידיים. רק שכח לאמור לו שאוכלים מרור…

הגיע ליל הסדר, ואמנם קפצו על שני העניים הללו יהודים רחמנים. הזמין בעל בית אחד את הגוי לביתו, בעוד חברו היהודי הוזמן לבית אחר. רעב היה הנכרי למאד וציפה לבוא הארוחה הדשנה. נזכר הוא בכל אותם דברים טעימים עליהם סיפר לו היהודי, אולם, למגינת לבו אין מגישים ממאכלי הדגים והבשר ולא כלום… כל היום לא בא אוכל אל פיו והסעודה בוששת לבוא… לא במהרה ניגשו המסובים לסעודת החג, הגישו הם כל מיני דברים שלא ערבו לחכו של הגוי: חתיכת כרפס ומי מלח שאך הגבירו את צמאונו ליין הטוב שעליו חלם כל ערבו של פסח אלא שבינתיים אוכלים כל מיני דברים לא טעימים כשלכל אלה נלוית אמירת הגדה קולנית, בניגונים שלא הסכין הגוי לשמוע מימיו.

בכליון עינים ציפה הגרמני לעת האוכל, ובראותו כי כבר מגישים מצה, שמח בלבו ונזכר בכל אותם תבשילים ומאכלים טובים עליהם סיפר חברו… אולם עד מהרה התאכזב, שכן המסובים אכלו רק כזית ותו לא… והנה הנה מגישים מין מאכל שלא ראה מימיו, היתה זו החזרת למרור, ובנפשו דימה שבודאי זהו המאכל החשוב ביותר בסעודת היום, והכניס מנה הגונה לפיו. נצרב לשונו כבאש "והוא חשב שזהו הסעודה, שרק זה יאכלו, וברח תיכף במרירות ורעבון וחשב את עצמו: יהודים ארורים, אחר כל הצערעמאניא (טכס) נותנים זה לאכול… ובא לבית המדרש וישן".

כשהוא רעב וצמא וקופא מקור, התגולל הגרמני בשנתו על ספסל בית המדרש כשמדי פעם הרים ראשו לבדוק אם חברו חזר מהסדר. עברו כמה שעות, נפתחה הדלת, והיהודי נכנס "בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה. ושאלו (לגוי) איך היה לך הסדר? סיפר לו בכעס. אמר לו: 'הוי גרמני שוטה! אם היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני"…

* * *

…ונמשל

מה הבדל היה בין היהודי לגרמני? האם לא האמין הגרמני לחברו המסור שיגישו לו סעודה דשנה בליל הסדר? – האמין והאמין, אלא שלא היתה לו סבלנות כמו זו שלמוד היה בה היהודי.

"וזה בחינת מרור שאנו אוכלים… וזהו עיקר המרירות שצריך כל אדם לסבול קודם שיזכה לעבודת ה' באמת, כי אין מרירות גדול מזה, כשאינו יודע לשית עצות בנפשו איך להתנהג" (ליקוטי הלכות פסח ו',ט).

סבלנות קשה כברזל צריך האדם הנכנס בעבודת השי"ת – "צריך להתמהמה הרבה" אומר רבינו ז"ל. ובינתיים עוברים בלבולים ומדורות רבים, ועל האדם להתעלם מהם ולצפות להצלחתו.

– "וזה בחינת ארך אפיים, היינו מה שאינו ירא משום דבר ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול בעבודתו, רק עושה את שלו – זה בחי' ארך אפים, שאין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא איכפת ליה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ח"א קנ"ה).

(כדאי לעיין באותה תורה קנ"ה שבליקו"מ. רבינו ז"ל מתווה בה דרך חיים שלמה בתורה קצרה אחת – אריכת אפיים, סבלנות ואמונה ש"על ידי זה הוא גדל וצומח ומצליח בעבודתו, כי לא יוכל לבלבלו שום מונע להפילו בעצבות ועצלות ח"ו, רק יעשה את שלו בזריזות ושמחה ולא יסתכל על כל הבלבולים כלל").

"כן הוא בענין רבינו ועבודת ה' שאחר כל היגיעות והטרחות, עד שבאים ומתקרבים לרבינו או לעבודת ה' לזכך הגוף, נותנים מעט מרור – מרירות, כי זיכוך הגוף בא במרירות, אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות וזהו הכל רק המרירות וכו' על כן בורח תיכף, אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזיכוך הגוף, אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג". (כוכבי אור, מעשיות ומשלים דף כ"ה).

אוכלים מעט מרור, מתאזרים בסבלנות, ולאחר מכן זוכים ואוכלים ושותים מכל טוב – זהו כחו של היהודי, לקוות אל ה' ולחזור ולקוות מבלי ליפול ברוחו מכל הירידות וההפרעות שהם הם המרור הקודם לסעודה הדשנה.