" 'היום אם בקולו תשמעו' – זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום; הן בעסק פרנסה והצטרכותו, צריך שלא יחשוב מיום לחברו כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו, כי אם אותו היום ואותו השעה".
(ליקוטי מוהר"ן, רעב)

"מתי יבוא המשיח?" – השאלה המעניינת והמסתורית ביותר. האם יש לכך תשובה ברורה? תופתעו אולי לשמוע: יש ויש!

התנא רבי יהושע בן לוי שאל על כך את אליהו הנביא, והוא היפנה אותו למשיח בעצמו, שישב באותה עת בשערי העיר רומי, בין עניים חולים. לאחר שחיפש אחריו ומצא אותו יושב שם, דרש בשלומו ושאל אותו: "אימתי יבוא מר?", השיבו משיח: "היום". כאשר חלף היום, חזר רבי יהושע בן לוי לאליהו הנביא וטען בפניו: "משיח אמר שיבוא היום, ולא בא". ענה לו אליהו והסביר: "כשמשיח אמר שיבוא היום, הייתה כוונתו: היום, אם בקולו תשמעו" (סנהדרין צח ע"א).

את פנימיות הדברים, מסביר מוהרנ"ת:

משיח השיב לרבי יהושע בן לוי: כשיאמצו את הדרך הנפלאה של "היום אם בקולו תשמעו" – להסתכל ולחשוב רק על היום בו עומדים – תבוא הגאולה! כל הגאולה מתעכבת רק בגלל שבני ישראל אינם מתמקדים ביום בו הם נמצים, וחושבים על חייהם כעל פרויקט מורכב וארוך…

שכן, הגאולה תלויה בכך שנשוב אל ה'. ולשוב אל ה' בלתי אפשרי אלא אם כן חושבים רק על "היום".

שהרי כולנו היינו רוצים לעבוד את ה', אך הדבר נופל עלינו קשה. "כי כשרוצין להיכנס בעבודת ה', נדמה להאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו". למי יש כח להגות בתורה יומם ולילה, להתפלל בכוונה ובהתלהבות, לשמור על העיניים בלי פשרות? הרי זה קשה מאד. אכן, מפני כך מתעכבת הגאולה.

"אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל". שכן מי אינו יכול לשמור את העיניים, להתפלל בכוונה וללמוד בהתמדה, למשך יום אחד בלבד? אין מי שלא יוכל לעבוד את ה' בשלימות במשך יום אחד.

הבעיה היא רק שאין מחשיבים את היום הבודד. על כך פירש רבינו את מאמר חז"ל " 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, שאפילו אם לא תזכה כל ימי חייך קודם שתמות, כי אם לשוב להשם יתברך יום אחד בלבד – גם זה טוב מאד ויקר מכל הון. כי מה יתרון לאדם מכל עמלו?! ולא יישאר לו מכל יגיעתו כל ימי חייו כי אם זה היום ששב לה'" (שיחות הר"ן, רפח).

רק כך נוכל לשוב אל ה', ולהביא את משיח צדקנו.

"ועל כן, עיקר הקדושה היא בבחינת 'היום אם בקולו תשמעו', כמו שמבאר אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בסימן רע"ב, ליקוטי, חלק א). ועל ידי אלו שזוכים לעבוד את ה' ולקיים זאת – על ידי זה יבוא משיח, כמו שאמרו: 'אימתי יבא מר – היום אם בקולו תשמעו'" (ליקוטי הלכות, ערלה ה, טז).

* * *

שורש העניין הוא: הענווה. כי הגאווה שלנו גורמת לנו להחשיב רק "סטים" מושלמים של עבודת ה'; חודש של התמדה בתורה, שנה של קימת חצות, שנתיים של התבודדות יומיומית, וכן הלאה. אין בעינינו ערך ליחידות בודדות… ולכן גם אין לנו שמחה וחיות בעבודת ה'. שכן השמחה האמיתית בעבודת ה' נובעת רק מכך שהאדם מתחיל להחשיב כל יום בודד.

רמז נפלא לכך מוצא מוהרנ"ת בדברי חז"ל:

חז"ל מלמדים אותנו, שכל מקום שנאמר בו "ויהי בימי", הוא לשון צער; וכשכתוב "והיה ביום", הוא לשון שמחה. ללמדנו, שכאשר אדם מתגאה וחושב על פרויקטים ארוכי-טווח – כולו מלא צער. אך כשהוא חושב רק על יום אחד, הוא מתמלא בשמחה ובחיות.

כי "עיקר השמחה היא בבחינת 'והיה ביום'; שכל תקוותו ושמחתו וחיותו הוא רק ביום אחד שעוסק בו בעבודת ה', ועוסק לקשר היום לבחינת 'והיה יום אחד הוא ייודע לה" – שזה היום מתקיים לנצח, ושם עיקר החיות והשמחה" (ליקוטי הלכות, ערלה ה, טז).