ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > השתפכות הנפש > הבחירה בין העולמות

הבחירה בין העולמות

כ״ד באייר תשע״ט

כשאנחנו אומרים שיש הבדל בין אדם לבהמה, אנחנו מתכוונים לומר שאדם הוא לא רק בהמה משופרת, בהמה שגם מכירה בנצח. אנחנו בעצם אומרים שבהמיות היא דבר נפרד מאיתנו, והמושגים שלנו שונים לגמרי. אז מה, בעצם, מייחד אותנו כל כך? מה הופך את כל העולם וההגדרות למשהו חדש ושונה? (השתפכות הנפש)

וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן, כמו שמבואר בספר "ליקוטי מוהר"ן" על פסוק: טוב ה' לכל, ופרש שם: טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא. כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (הינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר). ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם. אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד, עין שם.

ואמר, שהאדם צריך לקבל כל השפעתו והצטרכותו רק על ידי תפילה, ועל כל הדברים, הן דבר גדול הן דבר קטן, יתפלל להשם יתברך, כי אם לאו, אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך, הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה, ובפרט לענין עבודת השם בודאי אין שום עצה, רק תפילה.

למי שזוכר, לפני זמן רב עסקנו בקטע זה ממש כשסדר הלימוד התחיל ממקום יותר מאוחר בספר, כשרק מאוחר יותר חזרנו מההתחלה ממש. היום נעסוק מנקודת המבט שלנו עכשיו, לאחר ראיית דרך התפילה במהלך הדורות בכלליות ובחידושה בדרכו של רבי נחמן מברסלב. בכל אופן, כדאי גם להסתכל במאמר ההוא, בבחינת "דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר", וישלימו המאמרים אחד את השני.

וכאן נחזור ונזכיר נקודה שחשובה כלפי כל הדברים הנאמרים כאן במאמרינו – אין כאן לא נתינת פירוש, ובפירוש לא הכרח של רעיון זה או אחר. המטרה היא רק לפתח כיווני חשיבה על הנאמר, ולעורר את החשיבה אצלנו בנושאי התפילה וההתבודדות, על מהות הקשר שצריך להיות לנו עם ה'. רעיונות אחרים יתקבלו בשמחה – זאת הרי כל המטרה.

למדנו בפעמים הקודמות על מעט שבחידושו של רבי נחמן: התפילה כוללת את מהלך החיים כבסיס הראשוני, עליהם עומד האדם. כמו שהאותיות הנסתרות של אדם (אלף דלת מם = מתפלל) מראות על התפילה, והן שעומדות מאחורי כל אדם, בעצם, כך גם צריך להיות היחס לתפילה, לא רק כמשלימה אותי, אלא כמקור חוזקי וישותי. התפילה על רוחניות כדרך של התקרבות ולא רק כבקשת עזרה כבשאר הנושאים עליהם אנו מתפללים מדגישה את עניין זה ביותר – האדם הוא לא זה שמקדם את עצמו. ה' מקדם את האדם. בכל נושא בכלל, ובעבודת ה' בפרט.

מתוך גישה זאת לתפילה אנו עוברים לנושאים נוספים עליהם חל חידושו של רבי נחמן בתפילה. "וכן גם על צרכי האדם הגשמיים הזהיר מאד, שיתפלל האדם על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". על הצרכים הבסיסיים לכאורה אנחנו כבר מבקשים בשמונה עשרה שלוש פעמים ביום: רפואה, פרנסה, וכן נתקנו תפילות פרטיות בזמנים שונים (אבינו מלכנו, בעת פתיחת ההיכל בימים טובים ועוד). אמנם, כאן אנו מוצאים בראש ובראשונה את חובת הפירוט: "על כל דבר שיחסר לו, הן דבר גדול והן דבר קטן". כאן באה לידי ביטוי התפילה האישית לדברים שלא ניתן לקבוע להם נוסח ומילים קבועות, באשר לנסיבות המשתנות. אכן, כדי ליצור את האפשרות לקבל את חסד ה' באותם הדברים שביקשנו, היה די בבקשות כלליות ספורות ובכך אפשרנו-מנענו מעצמנו, מלחסום את מה שאנו יכולים לקבל.

אולי אפשר להסתדר כך. הדברים שנאמרים כאן אינם בהכרח גדר בחובת הביטחון ומיעוט ההשתדלות, כלומר, לא כתוב כאן שהציווי על התפילה על כל הדברים הגשמיים בא בגלל אמונה פשוטה שה' הוא כל יכול, ושהוא לא צריך את העזרה וההשתדלויות שלנו. בזה כולם מודים, ואין מי שחולק על חיובה של התפילה בכל אלו. לא נאמר כאן כי אסור להשתדל בגלל אמונה וביטחון – אך כן נאמר כאן סיבה אחרת למה לא להשתדל. ונבאר את הדברים:

יש מקום בו התפילה כבר לא מחויבת מהאמונה הפשוטה והבסיסית. זה ודאי, שככל שלאדם אמונה גדולה יותר חובת ההשתדלות שלו מצטמצמת וחובה הביטחון שלו גדלה. אמנם קיים בכל זאת גדר בסיסי של ביטחון, מה האמונה הפשוטה אומרת. האם עשיית מעשה השתדלות מסוג כזה מהווה סתירה לאמונה, או שהוא פשוט נובע מרמה קטנה יותר של אמונה, אך אין בכך סתירה לאמונה עצמה. הוא מאמין, ובכל זאת משתדל בכל מיני צורות. אי אפשר לפנות אליו בטענות על מצבו הנוכחי, אלא רק למה לא האמין יותר והתעלה למדרגה בה אין צורך במעשים שכאלה.

אם אכן יש מצב שכזה, בו התפילה לא מחויבת מכוח האמונה הפשוטה כדבר היחיד עליו להישען עליו, אז מה נותר לפנות בטענות ולבקש? ככל שיעלה באמונה בודאי יתעלה יותר, אך איזו טענה ניתן לטעון כעת כנגדו?

את התשובה לשאלה הזאת אנו מוצאים בהמשך דברי רבי נחמן: "אף שהשם יתברך נותן לו כל מה שצריך," – וכאן באה השאלה שהרי ממילא הוא מקבל ומצד גדרי האמונה הפשוטה הוא יצא ידי חובה – למה אם כן הדרישה לתפילה מרובה יותר על דברים אלו? והתשובה: "הוא כמו בהמה, שהשם יתברך נותן להם גם-כן כל הצטרכותה בלא תפילה". אפשר לחיות כך, בהחלט. השאלה היא, אבל, איזה סוג חיים אלו. באיזה עולם הוא חי, ומה דפוסי המחשבה הבסיסיים שלו.

ניתן לחיות בעולם של 'אני'. לא חלילה עולם שמהווה מקום להתבטאויות שלי ולגאווה שלי, אבל בסופו של ה'אני' במרכז. אמת שכוחי ועוצם ידי לא עשו לי את החיל, אני מאמין בציווי התורה העוקר את צורת החשיבה הזאת: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אבל במה אני מאמין? שה' נותן לי כוח לעשות חיל. אני עושה, וה' עוזר. בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג, והאמונה שלי מופיעה בעולם זה ביחס לקביעות פחות מהותיות אך חשובות בודאי- שהעולם לא מוכרח להיות כמנהגו נוהג אם ה' ירצה, או שניתן לשנות דברים על ידי השתפרות.

וניתן לחיות בעולם של ה'. עולם שבו עצם החיים מחייבים הודאה אליו. לא קיומם של החיים יוצר סיבה להודאה, אלא עצם החיים ממש. כשאני לוקח נשימה, אני בעצם מודה. "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים קנ, ו), "בכל נשימה ונשימה" (בראשית רבה, יד ט). אני חי את העובדה שה' מקיים אותי בכל שנייה ממש, ושאינני נתון למערכת חוקית טבעית. מכוח ההכרה הזאת אני מודה בכל רגע, אפילו אם אני לא אומר תודה בפירוש. אבל עצם הידיעה שאני נמצא בעולמו של הקדוש ברוך הוא, שהכול ברא לכבודו, זאת גם הודאה – דבקות והכנעה מתוך הכרה בכך שאנחנו פשוט מוקפים בחסד, ודבר אינו משלנו. "מי הקדימני ואשלם", אומרת רוח הקודש, וחז"ל במדרש מביאים רשימה ארוכה על מצוות רבות שאדם חושב שמגיע לו בדין שכר לקבלם, אבל אלמלא הקב"ה אפשר לו לקיימן לא היה יכול, ונמצא שגם האפשרות לקבל שכר, בחסד היא. מי היה שומע קול שופר אם היה חירש, מי היה קובע מזוזה אם לא היה לו בית, מי היה נוטל לולב אם לא היו לו ידיים תקינות, וכך רשימה ארוכה של מצוות הם מונים.

מה ההבדל בין העולמות? כהבדל בין האדם והבהמה. כשאנחנו אומרים שיש הבדל בין אדם לבהמה, אנחנו מתכוונים לומר שאדם הוא לא רק בהמה משופרת, בהמה שגם מכירה בנצח. אנחנו בעצם אומרים שבהמיות היא דבר נפרד מאיתנו, והמושגים שלנו שונים לגמרי. אז מה, בעצם, מייחד אותנו כל כך? מה הופך את כל העולם וההגדרות למשהו חדש ושונה? הידיעה על עולם אחר. מי שנמצא בעולם של עצמו, אפילו אם פתוחים לו נתיבים לערכים אמיתיים וצודקים, והוא משעבד את עצמו לכל מה שצריך, בודאי שאין מה להשוות אותו לבהמה, חלילה. אבל בבחינה מסוימת, ושוב, בדמיון בעלמא, המושגים לא כל כך השתנו. השמות השתנו – כן, השאיפות הן אחרות – בודאי, אבל התבנית, התבנית יכולה להזכיר עולם ארצי יותר. אז מה הופך אותנו לאדם? כשאנחנו חיים בעולם שבמהותו הוא אחר, עולם שמגלה את כבודו יתברך. "ואדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט, יג). כשאדם לא נמצא ב"יקר" – בכבוד האלוקי שמתגלה, ואין לו שייכות אליו, אז אפשר כבר לדמות ("נדמו") אותה לבהמה. הוא בודאי עושה את כל מה שנדרש ממנו, אבל יתכן שאין לו שייכות אמיתית למושג "כבוד אלוקים". כיצד ה' רוצה להתגלות אלינו? מה אני אמור לעשות כדי לפנות מקום ולאפשר להתגלות הזאת לחול כאן? שגם אם ברור לי שיצאתי ידי חובתי בגדרי ההלכה, אני עדיין שואל – אבל מה אני עדיין אמור לעשות? אדם כזה שייך לכבוד אלוקים. הוא מחפש בכל רובד בחיים מקום להתגלות כבודו יתברך. לא לשלב את חייו עם רצון ה', אלא לחפש בחייו איך הוא ימצא את רצון ה' שם.

ואיך הוא רוצה להתגלות אלינו? "טוב ה' לכל", אומר הפסוק בתהלים (קמה, ט). ומסביר רבי נחמן: "טוב ה' לכל הדברים, הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא". הטוב, החסד, צריך להיראות ולהופיע מכל דבר, ובכל דבר. גישה זו מניעה להתפלל בצורה פשוטה ואישית על כל דבר קטן – על כפתור שנפל, על נסיעה קטנה שלא תיכשל, על עזרה כשקצת קשה, למצוא את הדבר הספציפי שאני מחפש, להיות זריז בזה, שהתור לא יהיה ארוך מדי, וכך הלאה. אין סוף דוגמאות שמפוזרות בחיי היום יום שלנו, בכל דבר ודבר ממש. המחפש את כבוד אלוקים, את טוב ה' שמחכה להתגלות אליו, פותח עיניים לראות מכל מקום אותו יתברך מתגלה אליו. והפתח העיקרי – בתפילה על כל דבר. באמירת מילים פשוטות תוך כדי עשייה, בלחישה לעזרה, אפילו סתם כך באמצע היום. השאלה היא לא יותר השתדלות או פחות, אלא יותר עמוקה, באיזה עולם אנחנו חיים. האם אנחנו רואים צורך למצוא קשר חיוני ובסיסי עם בורא העולם, או שמספיק לנו שהוא יהיה באזור, קרוב אלינו בעת צרה. איזו תבנית חיים אנחנו רוצים שתהיה לנו.

"כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא (היינו רק להתפלל אליו יתברך על כל דבר ודבר)". בחיים כאלה, התפילה בעצמה היא ההשתדלות. היא מה שמוכר בעינינו כיום לדבר האמיתי שמניע את העולם שלנו. לא אני והכוחות העומדים לרשותי בצירוף העזרה של ה', אלא התפילה- היא מקור כוחי וקיומי. "תפילה לא-ל –  חיי" (תהלים מב, ט).

 "ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי אינם מועילים כלל; ומעט דמעט המועילים אינו יודע מהם ואינו יכול למוצאם". אין כאן שיקולי תועלת, אלא נקודה המראה כיצד החיים האמיתיים נראים. בחיים של האני, זה נראה מובן למה צריך לחפש אחרי כל כך הרבה דברים? והאם אנחנו בטוחים שזה תמיד מסתדר? האם זאת המציאות- ואם כן, למה היא כל כך מוגבלת וחוקית עד שהיא יכולה לגרום לחיים לעצור לחלוטין, כשאני נתון לחסדיה? האם זאת הצורה האמיתית בה הדברים צריכים להתנהל? אין דרך אחרת?

 "אבל לקרוא להקדוש-ברוך-הוא, זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד". הוא יתברך בנמצא תמיד. ההמצאות התמידית שלנו בעצם מראה על דבר אחד- שזה החיים. עלינו לגשת למקור של הכול- לדבר הכי מציאותי והכי מושג שאתה תכיר. עולם כזה אנחנו רוצים- לדבקות כזאת אנחנו מייחלים.

* * *

כתיבה וחתימה טובה לכל הקוראים. שתהיה שנה טובה ומתוקה, התפילה וההתבודדות הם נשמת החיים בה, וכולה מנוצלת לעליה והתקרבות אל השם.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support