עלטה כיסתה את כל העמק מסביב, כבר שעות ארוכות שהם צועדים במהירות במעבה היער, רועדים מפחד, נופלים, כושלים וחוזרים לצעוד.

המדריך המנוסה שאמור להבריח אותם מעבר לגבול, התנה איתם מפורשות שעליו להתרחק מהם כברת-דרך כדי שלא יסתכן. בשעות היום עוד שמרו עמו קשר-עין והלכו בעקבותיו, אך עם רדת החשיכה נותק גם קשר זה – – –

הם צועדים וצועדים, ולא רואים כלום. המדריך הנחה אותם בהתחלה לפנות תמיד דרומה, וגם עתה בחושך הלילי המשיכו להדרים, אך לפתע החלו מתגנבים חששות כבדים בלבם: 'מי ערב לנו שהלה לא נטש אותנו כאן לגורלנו? מי מבטיח לנו שהוא אכן שומר אמונים ועדיין מתהלך לפנינו לנחותנו הדרך? אולי נעזבנו לאנחות?'…

הצעידה נעשתה כבדה יותר, החשש שמא הולכו שולל הוציאה מהם את כל המרץ שבו החלו את דרכם. ליאות ותשישות פשטו בגופם, הם לא מסוגלים להמשיך.

לפתע מתנער המבוגר שביניהם, עיניו בורקות: "אנחנו בכיוון הנכון, אני בטוח, כל צעד מקרב אותנו למטרה הנכספת. המדריך נמצא כאן ממש, סמוך אלינו, ומנווט את הדרך בבטחה'.

– "זאת מנין לך?" שואלים כולם בפליאה.

– "סיכמתי עמו שבמשך הלילה ינצנץ אלינו מרחוק מדי פעם בפנסו, זה יהווה סימן מוסכם שהוא עדיין בשטח וכי הוא מדריך אותנו באמונה. לפני רגע ראיתי את ההבזק מופנה אלינו".

הם קמו בכוחות מחודשים, האפילה כמו האירה לפתע באור-יקרות, האיש נמצא בשטח, הולכים ומתקרבים ליעד!

* * *

הגלות הארוכה והמתמשכת נותנת אותותיה בעמנו היגע, שהולך וכושל מזה אלפיים שנה מבלי לראות את האור בקצה הדרך. צרות וגזירות משונות נוחתות עלינו בזו אחר זו ומעבות את החושך שבו אנו נתונים.

עוד בתחילת הדרך הורו לנו ללכת תמיד בדרך התורה, אך לפתע מתגנבות להן מחשבות מרות של ייאוש: 'אולי ננטשנו חלילה?' – – –

סמיכות הצרות ותכיפותן משוות תמונה כללית איומה: העם נראה כמופקר לגורלו, כצאן לטבח יובל, למכה ולחרפה, אין לך יום שאין קיללתו מרובה משל חברו. אמנם הובטחנו ש"לא יטוש ה' עמו" אך החושך המוחלט מרפה את ידינו להמשיך וללכת בעקבות הרועה הנאמן.

אבל הצדיקים מגלים לנו את הסוד: עלינו לחפש את ההבזק הקלוש שמאיר בתוך החשיכה! עלינו לחפש את גילויי ההשגחה שמנצנצים גם בתוך הגלות, וגם: להודות עליהם בכל לב.

התודות שלנו אינן רק נימוס חיצוני, אלה הן הכלים שבהם אנו קולטים ומפנימים שהרועה הנאמן אכן נמצא בשטח ומשגיח עלינו בהשגחה מלאה. אסור לנו לצייר לעצמנו תמונה כללית מכל הצרות ולעשות מהן מיקשה אחת. אדרבה, עלינו להשתדל בכל דרך להפריד בין הצרות ולחפש ביניהן את ההרחבות המאותתות על הימצאותו של אבינו אוהבנו בקרבתנו ומשגיח עלינו בהשגחה שלימה.

זוהי גם העצה לגלותו הפרטית של האדם, במצוקות הגשמיות והרוחניות כאחד. שכן הסיכום המוטעה שמתגבש בלבו של האדם הסובל, הוא ההרגשה שהוא כאילו נטוש וחסר תקווה; נדמה לו שמאסו בו ובתפילותיו; אין משגיח ואין מקשיב – ומכאן הדרך קרובה לייאוש מוחלט, חלילה.

אך רבינו מלמד אותנו להתרגל להודות על כל נקודה קטנה של אור וישועה, על כל הרחבה גשמית פעוטה, על כל נצנוץ של הארה רוחנית, על כל "סור מרע ועשה טוב" קטנים ככל שיהיו שזכינו להם. להודות ולחזור ולהודות, מתוך כוונה להטמיע בקרבנו את האמונה הפשוטה שהשם יתברך עדיין שומר עלינו מכל משמר ושהוא עדיין "אתנו, עמנו ואצלנו", כלשון רבינו. זה שייתן לנו את הכוח להתחדש ולהמשיך בבטחה בדרך החשוכה.

* * *

נס חנוכה ניתן לעם ישראל כהבזק של אור בין הגלויות. ה"חושך" של יוון, כפי שחז"ל מכנים אותו, ביקש להחדיר בלבנו את האשליה כאילו נעזבנו לנצח. לעומת זאת, האור שבימים אלו מגלה לנו שגם בעומק שפלותנו הקב"ה עדיין עמנו באהבה תמה.

הימים האלו נקבעו להודות ולהלל, כדי לתת לנו את הכוח במשך הגלות הארוכה, להמשיך ולצעוד בדרך התורה והאמונה, גם כשהכול מסביב כה חשוך.

זוהי כאמור ההנחיה גם לגלות הפרטית: לחפש את ההרחבה הפעוטה, ולהודות עליה בכל לב, כדי לצבור כוח ולהתחיל מחדש, בציפייה מחודשת לתיקון השלם.

(עפ"י לקוטי הלכות, כלאי בהמה ד')

ואם אתם כבר כאן – במיוחד בשבילכם:

1. סדר הדלקת נרות חנוכה
2. תפילה לחנוכה