הבושה – והתקוה

ח׳ באלול תשע״ט

בושה היא מעלה ויתרון גדול – והיא מנת חלקו של מי שמנסה – ולעתים נכשל – לחזור בתשובה. אבל, בבושה יש גם סיכון גדול. אז איך מנצלים אותה כדי לחזור בתשובה? הכל במאמר הנפלא שלפניכם.

אח, איזו בושה…

לנפילה שכזו הוא לא התכונן, הוא קיווה שלפחות באלול הוא יתרומם מעט ויתעלה לאט לאט לרום המדרגה. הוא קיווה שבחודש זה ייפרד מתאוותיו ומידותיו הרעות, ישקיע את עצמו בתורה ועבודת ה׳ עם כל ההתלהבות ויתחיל חיים של טהרה ויראה…

והנה, נפילה איומה שכזאת. מכת מחץ לנשמתו. איזו בושה… הוא מנסה ליישב דעתו בהתבודדות ולהתחיל לדבר, אך אין לו מילים, אין לו מה לומר. הוא כבר חזר בעבר אלף פעמים את אותם בקשות וצעקות, כבר קיבל על עצמו בלי סוף ׳קבלות׳ טובות, אבל כביכול כלום לא עוזר. איזו בושה.

אין לו מה להוסיף, אין לו גם במה להתחיל. הוא מרגיש את עצמו אפס אפסים, בהמיותו טופחת לו על פניו בכל העוצמה. לבו נחמץ, אפילו התבודדות ודיבורים ראויים הוא לא מצליח לדבר.

הרי לך, בהמה ממש…

* * *

העוונות – פוגמים בנפש האדם

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (ישעיה ה,כ). טבעם של עוונות שהם פוגמים את השכל הישר, וכשם שהבהמיות גורמת לחשוק ולרצות רע, חושך ומר, כך היא גם גורמת לזלזל בטוב באור ובמתוק, ולא זו בלבד אלא שהיא גורמת להחשיב את האור והטוב והמתוק להֶפְכָם ממש.

הבזיון: ישועה, או הרס…

וכך גם לעניינינו:

בזיון זה ואזלת-יד זו, בהם האדם יושב ואין לו פתחון פה לדבר מרוב הכרת בהמיותו, נדמית לו לתוספת בהמיות. הוא יושב ולא יכול להוציא מילה ראויה, הלב אטום והכל שבור ומרוסק. אבל לאמיתו של דבר, אם רק ישכיל לדעת איך לקבל את הבזיון הזה, הרי שכאן, דווקא כאן, טמונה ישועתו.

"צריך להתבייש בעצמו על מעשיו"

וכך מלמדנו מוהרנ״ת, על מה שרבינו הקדוש גילה ש״עיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק״ (ליקוטי מוהר"ן ו): "שיסבול בושות ושפיכות דמים כדי להכניע הדם שבחלל השמאלי שמהם כל התאוות, שמהם כל החטאים והעוונות, רחמנא ליצלן" (ליקוטי הלכות, ברכת הפירות ה). ו״בכל שנה ושנה צריכין להכין את עצמו מחדש לזכות לתשובה על העבר, ולקבל על עצמו מעתה לקיים את כל דברי התורה הזאת. ועיקר דרך התשובה הוא על ידי בושה ושפיכות דמים, שישמע בזיונו וישתוק. ואם אין לו בזיונות ושפיכות דמים מאחרים, צריך לבזות את עצמו ולשפוך את דמו בעצמו ולהתבייש בעצמו על מעשיו, וכמו שאמרו חז״ל כל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, כי הבושה עיקר התשובה" (שם).

ועל ידי הבושה הזו – נעשה בחינת אדם!

ומוסיף מוהרנ״ת: "והבושה הזאת, שסובלין חרפות ובושות ומתביישים על חטאם ואין להם פה לדבר, רק דוממים לה׳ ומייחלים אליו יתברך, על ידי זה נעשה בחינת 'אדם'. ועל כן עיקר התשובה על ידי בחינת דום לה׳, כי צריכין לעשות עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר, ועל ידי זאת השתיקה והדמימה השם יתברך מרחם עליו וזוכה על ידי שתיקה זו לתשובה.

"וזה עיקר בחינת תשובה, שזוכין שיתהפך הירידה לעליה; דהיינו מה שנפגם הדבור ויצא מגדר האדם לגדר בהמה על ידי מעשה הבהמיות שעשה, ועל ידי שמכיר את מקומו. וכשבא לשוב בתשובה אין לו פה להשיב, ועל ידי דמימה ושתיקה זו השם יתברך מרחם עליו וזוכה לעלות בתכלית העליה” (שם ר"ה ד).

הבושה יכולה להיות הסולם לעליה

כך, שהעדר פתחון הפה והבושה העצומה ממצבו, והכרת מקומו הנמוך – יכולים לשמש לסולם עליה עצום ונשגב ביותר, שהוא עיקר התשובה!

אך כל זאת בתנאי אחד: שאכן הבושה תהא קשורה ורצופה עם התקווה והציפיה לישועה!

הפסוק מדייק: ״דום לה׳, והתחולל לו״ – הדממה שבאה מבושה, והעדר פתחון הפה מכח הכרת מקומו ומצבו, צריכים שיהיו קשורים ל״והתחולל לו", שהוא הייחול והתקוה לישועה.

… כאשר היא קשורה ואחוזה בתקוה ורצון!

כאשר הבושה גורמת לבזיון בעצם, עד שהאדם סבור שמן השמים מאסו בו ואין לו עוד תקוה ח״ו, כי אז האדם מאבד בידיים את קדושת התשובה הטמונה בבושה, והופך אותה לסיבת התרחקות נוראה פי כמה. כדבריו הנוראים של מוהרנ״ת אל הנפש החוטאת: "ואל תאמרי נואש ח״ו לאמר כי עוונותיך איתך ובהם אתה נימוק ח״ו, ואי אפשר לך עוד לשוב כי עוונותיך עברו ראשך, עד אשר ח״ו אבד נצחך ותוחלתך. אל תאמרי כדברים האלה חלילה, כי זו קשה מן הראשונה. כי מחשבות ורעיונים ובלבולים כאלה, קשים ומזיקים ומכעיסים את בוראך, יותר מכל החטאים והעוונות והפשעים שעשית מעודך עד היום הזה" (ליקוטי תפילות ס).

יחד עם הבושה על עומק החטא ונוֹראוּת הפשע עד שנדמינו כבהמה, עלינו גם להבין שהחטא אכן הרס את כל חלקי דעתנו, ושוב איננו מסוגלים לחשוב בעצמנו האם יש לנו תקוה או לא. כי הבהמיות שולטת בנו.

"עדיין יש לך תקוה גדולה!"

ממילא, אין לנו אלא מה שצדיקי אמת מורים לנו, והם זועקים אלינו: ש"עדיין יש לך תקוה גדולה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם, ונעלם ממך ולא תדע עוצם ריבוי רחמנותו וחסדיו הגדולים על כל החפצים לשוב באמת, אע"פ שלא שבו עדיין. וכל ישעו וכל חפצו יתברך לשוב ולרחם על כל המחכים ומצפים ומתגעגעים וחותרים במחתרת למצוא הצלה ומנוס לשוב להשם יתברך, אע״פ שמתגברים עליהם בכל עת יותר, ואין מניחים אותם ימים ושנים הרבה לשוב. אילו כל הימים דיו וכל אגמים קולמוסים, וכל בני אדם לבלרים ולשונות מקלסים, אין מספיקין לפרש ולבאר אחת מני אלף ורבבה מחסדיו המרובים אשר הוא נוהג בחסדו בכל דור ודור, ובפרט על הנאנחים ונדכאים ומחכים ומצפים לשוב אליו יתברך באמת" (שם).

מי ישער ומי יתאר את נוראות עוצם האחריות המוטלת על החוטא והפושע שלא ליפול לעצלות ועצבות. משום שכל נקודת בושה נכונה, שעניינה הכרת עומק הבהמיות – אם היא אכן קשורה עם תקווה נכונה לעתיד, אזי היא מתקנת לגמרי את כל העבר ובונה את העתיד. ולעומת זאת, רפיון ואזלת יד וייאוש מטמאים ומרחקים כל כך.

אל תיתן לטפשות להכשיל אותך

חובת החוטא להיאחז בכל כוחו בדעת הצדיק, ולא לתת לטיפשות שתכבוש אותו בשעה גורלית זו. אדרבה, מגודל מרירות נפשו על המכשולות הנוראים שעברו עליו, צריך שימסור נפשו להצלתו ויציית אז בזהירות יתירה כדי שלא יאבד ח״ו.

"על ידי זה הצדיק מעלה אותו!"

וכך מורה לנו התלמיד הגדול – רבי נתן: "כל מי שאוחז את עצמו בהצדיק, ובכל מה שעובר עליו הוא מתחזק עצמו, כאשר הזהיר [רבי נחמן] כמה פעמים שאיך שהוא יתחזק, אזי הוא תמיד בכלל 'בעלי תשובה'. וכל הירידות והנפילות וההתרחקות נהפכים לעליות והתקרבות, בבחינת 'זדונות נתהפכין לזכויות'. כי דייקא מחמת שירד למקומות רעים ומגונים כאלה בעוונותיו, וגם משם אחז את עצמו בהצדיק ולא נתרחק ממנו ח״ו, על ידי זה הצדיק מעלה אותו, ומעלה משם על ידו דייקא ניצוצות הנפולין מאד מאד שלא היה אפשר להעלותן זולתו" (ליקו״ה, תפילת המנחה ז).

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support