השבוע שבו קוראים את פרשת ויגש, הוא הזמן המתאים לחדש את ההתקשרות לרבינו הקדוש, ולשוב בתשובה על חסרון אמונתנו בו. שכן: "ויגש אליו יהודה, הם בחינת כלל ישראל שנקראים יהודים על שם יהודה, שהם ניגשים אל יוסף בחינת הצדיק האמת, ושבים בתשובה על מכירתו, שהוא בחינת פגם אמונת חכמים" (ליקוטי הלכות,תענית ד, ח).

שכן, לא רק אז, לפני אלפי שנים, זלזלו השבטים ביוסף ומכרו אותו. אלא גם כיום, מזלזלים בגדולתו של הצדיק יסוד עולם, ואורו הגדול נסתר ונעלם. "ואפילו מי שזוכה לידע מרבנו זכרונו לברכה ורוצה ללמוד ספריו הקדושים, יש לו כבידות גדול ומניעות רבות מאד, כידוע בחוש לנו. וגם עדיין האור נעלם ונסתר" (שיחות הר"ן, קפה).

ככל שהצדיק מנסה לגלות לשבטי ישראל עד כמה הוא גדול, הם מוסיפים "שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו". וכשהוא אומר להם גלויות שהוא הצדיק הגדול שאליו צריכים כולם להתבטל ולהשתחוות, הם רואים זאת כהתנשאות וגאווה, ומכנים אותו "בעל החלומות"…

לא רק המון-העם מזלזלים באותו צדיק יסוד עולם, אלא "גם רבים מגדולי הצדיקים חולקים עליו, מחמת שמידת הדין מתלבשת בהם, ועל ידי זה נכנס בלבם טינה עד שנדמה להם כאילו אינו מתנהג כראוי וחולקים עליו, כאשר כבר היה לעולמים ברוב הדורות. ובפרט בימינו בעקבות משיחא, שנתרבה המחלוקת בין התלמידי חכמים מאד, וביותר על רבינו הגדול והנורא זצוק"ל, על אשר מסר נפשו מנגד ועסק כל ימיו לרחם על ישראל על כל הרחוקים לקרבם להשם יתברך, וזה בחינת המחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק" (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ד, טז).

אך בחלוף השנים, כשעמדו השבטים הקדושים במצרים, וסבלו מהתנכרותו של יוסף אליהם, הצדיקו עליהם את הדין: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא).

לא לחינם אמרו "אשמים אנחנו", שכן: "החולק עצמו מהצדיק האמת, נקרא 'אשמאי' לשון אשם – היפך החוסים בצל הצדיק האמת שהם בבחינת ולא יאשמו כל החוסים בו – כי הוא אָשֹׁם אָשַׁם בה' ובתורתו הקדושה, מאחר שחלק עצמו מהצדיק האמת שהוא שורש וחיות הכל. וזה בחינת מה שהתוודו על שפגמו וחלקו על יוסף שהוא בחינת הצדיק האמת, אמרו 'אבל אשמים אנחנו על אחינו', כי זה עיקר האשם, כשחולקין על הצדיק האמת" (ליקוטי הלכות, שבועות ב, כד). ולאחר ששבו בתשובה על האשמה הגדולה, ויהודה ניגש אל יוסף – נגאלו ממצוקתם, והתגלה אליהם הצדיק הגדול, המשביר לכל עם הארץ.

וכאבותינו ננהג גם אנו; בראותנו את הסבל הגדול ששבטי ישראל סובלים בגלות, נחזור בתשובה על אשמת ריחוקנו מהצדיק, ובכך נחסוך מעצמנו את הסבל ונביא את הגאולה. כי "אלמלא זכו העולם על כל פנים עכשיו, זה שנים רבות אחר הסתלקותו זכרונו לברכה, ליהנות מאורו – כבר היה העולם בא לידי תיקונו בשלימות" (עלים לתרופה, הקדמה).

* * *

בשבוע הבעל"ט, ביום עשרה בטבת, יחול יום ההילולא של מוהרנ"ת, התלמיד הנאמן שהתבטל כל כולו לפני רבינו הקדוש.

כמה נפלא לגלות שבשנת הסתלקותו, חל עשרה בטבת בשבוע פרשת ויגש! שכן, מי לנו גדול ממוהרנ"ת שקיים את ה"ויגש אליו יהודה" בתכלית השלימות. "כי ממש היה דבוק ומקושר אליו בהתקשרות ודבקות אמתי, במסירות נפש, ובביטול הרגשות עצמו לגמרי לגמרי בכל תנועותיו במעשה ובדיבור ובמחשבה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך בשכבו ובקומו.

"וכל שיחותיו וסיפוריו וענייניו הכל היה סובב והולך רק על קוטב ענין זה – להודיע ולפרסם גדולת קדושת מעלת רבינו זכר צדיק לברכה, וגדולת קדושת מעלת מאמרי תורותיו הקדושים ושיחותיו וסיפורי מעשיותיו וכל ענייניו; להודיע לבני האדם גבורותיו, להפיץ מעיינותיו חוצה" (עלים לתרופה, הקדמה).

מעתה, נצא גם אנו בעקבותיו של מוהרנ"ת; נשוב בתשובה על אשר אשמנו בהתרחקותנו מהצדיק, וניגש אליו ואל ספריו בהתחדשות, ובכך נחסוך מאתנו את הסבל המר של הגלות, ונביא את המשיח. שכן, "ביאת המשיח תלוי בקרבת הצדיק" (ספר המידות, צדיק קנא). וככל שנתקרב לרבינו הקדוש ונעסוק בספריו הקדושים, יתגלה אור המשיח הגנוז בהם.

אם חפצים אנו להיגאל, "אנו צריכין לבלות ימינו בנועם עריבות ספרי רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, יומם לא ננוח ולילה לא נשקוט, בהם ובהם ובהם. והם יוציאונו מבגדים הצואים וילבישונו בגדים נקיים, וכל טוב עולם הבא גנוז בהם. ותאמינו לי שאם תצייתו לדבריי ותעסקו בהם כסדר, בוודאי תזכו לכל טוב שבכל העולמות" (נתיב צדיק, מכתב יב).