אמר המעתיק: עיין בליקוטי עצות, שכתוב שם העניין הזה בקצרה בזו הלשון: ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דווקא צריך לשוב להשם יתברך וכו', ועל ידי אמירת תהילים יזכה וכו' לעשות תשובה ולבוא להשער של תשובה השייך לנשמתו וכו', עיין שם.
והנראה מדבריו הקדושים שם, כי הארבעים ותשעה שערים הנ"ל הם בחינת ארבעים ותשעה דרכים לתשובה, כי כל אדם לפי שורש נשמתו יש לו דרך מיוחד ועבודה מיוחדת שצריך לו לילך דייקא באותו הדרך, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך… ולאו כל אדם זוכה למצוא דרכו המיוחד לו לפי שורש נשמתו לשוב בו להשם יתברך, ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום "במה יזכה נער את אורחו (דייקא) לשמור כדבריך" (תהילים קיט,ט).
וגילה לנו אדוננו מורנו ורבנו הקדוש זכר צדיק לברכה, שעל ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם, עד שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה.

את הדברים הללו כותב רבי אלתר טפליקר, שהוא המעתיק והמלקט של הספר "השתפכות הנפש" מכתבי רבי נחמן ורבי נתן. דבריו מתייחסים לתורה שאמר רבי נחמן על הקשר שבין תהילים ותשובה ("מי שרוצה לזכות לתשובה יהיה רגיל באמירת תהילים"). כפי שרבי נתן מרחיב, במשמעות של תהילים בנושא זה נכללת התפילה האישית של כל אדם ואדם: ההתבודדות. בפעמיים הקודמות עסקנו מעט בנושא זה, וכאן באה תוספת מאוד חשובה לנושא שמאירה אותו באור חדש. נציין את תקציר הדברים:

"והנה הכל חפצים ליראה את שמך, ואף על פי כן לאו כל אדם זוכה לעשות תשובה, כי יש אחד שאין לו התעוררות כלל לתשובה, ואפילו מי שיש לו התעוררות לתשובה אינו זוכה להגיע אל האות והשער של תשובה השייך לו, ואפילו אם מגיע לשם יכול להיות שהשער של תשובה סגור, ומחמת כל זה אין האדם זוכה לתשובה. ועל ידי אמירת תהלים, אפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה הוא מתעורר לעשות תשובה, וגם זוכה על ידי תהלים להגיע אל השער ואות השייך לו, ולפתוח השער. נמצא שזוכה על ידי תהלים לעשות תשובה" (ליקוטי מוהר"ן ח, עג). מספר קשיים עומדים בפני החזרה בתשובה: חוסר ההתעוררות, אי מציאת השער המתאים לתשובה (מתוך ארבעים ותשעה שערי תשובה, כפי שנכתב שם בתחילת הדברים), ולבסוף פתיחת השער. אמירת תהילים מסוגלת לפתור את כל הקשיים הללו.

מה מיוחד באמירת תהילים והתבודדות? השורש של הקשיים לתשובה נובעים מנקודת תפיסה שמפרידה בין הבורא והאדם ואומרת שהם שניים; השמים לה', והארץ לבני אדם. אם האדם מצד עצמו לא קרוב לה' ורק יש לו את הבחירה להתקרב אליו, אז נערמים כל הקשיים על ההתקרבות שמנסים להציג תמונה שהאדם זה האדם וה' זה ה' ואי אפשר לחבר ביניהם. יהיה זה מכוח עבירות שהאדם עשה, או בגלל ניסיונות גדולים הגורמים לו לחשוב שהדרך לתשובה גדולה עליו, בסופו של דבר התמונה שהיצר מנסה להציג היא שהוא והבורא זה שני דברים שלא בהכרח מתחברים. על ידי אמירת תהילים והתפילה האישית מתגלה אחדות גמורה עם הבורא, ומתגלה שבעצם אין מציאות נפרדת ממנו. כל מערכת החיים שנראית לנו מנותקת ממנו ושייכת לנו היא בעצם התעתוע הגדול ביותר שעבודת חיינו היא לבטל אותו, ולהראות שוב ושוב איך אנחנו קרובים אליו בקשר בל ינתק.

בתהילים ובתפילה מתגלה אחדות זו בשני אופנים, גם מצד התוכן שלהם בהם אנחנו מבטאים בכמה אופנים שגם המציאות הפרטית שלנו מתאחדת איתו (ועל כך הורחב בפעם הקודמת), וגם מצד עצם אפשרות ההיווצרות שלהם, כאשר ה' הוא זה ששם את מילות התפילה בפיו של האדם ומופיע אצל האדם בתפילתו האישית ("ה' שפתי תפתח", "ומה' מענה לשון").

* * *

בדברי רבי נתן ב"ליקוטי עצות", שמהווה סיכום מעשי לספר "ליקוטי מוהר"ן", מבואר שאחד הקשיים בתשובה היא מציאת הדרך האישית של האדם: "ויש שאינו יודע להגיע אל השער השייך לו, שדרך שם דייקא צריך לשוב לשם יתברך" (תשובה, לב). רבי אלתר טפליקר לומד מכך שארבעים ותשעה השערים שהוזכרו בדברי רבי נחמן הם דרכים שונות לכל אדם ואדם, שרק דרך אחת מהן הוא יכול להתקרב לה' באמת. אין מי שלא מחפש את הדרך שמיוחדת רק לו אל תכלית חייו, אבל חלק גדול מהחיים מסתובב רק סביב הניסיון למצוא את הדרך. מדברי רבי נחמן מסיק רבי אלתר, שהדרך למציאת הדרך האישית המיוחדת לנשמתו של האדם היא התפילה.

גם דוד המלך חיפש מאוד אחר דרכו האישית אל ה'. דווקא בנושא זה ניתן למצוא הרבה תפילות שהתפלל דוד על כך בתהילים, שלא כמו בהרבה נושאים אחרים: "הורני ה' דרכך אהלך באמתך" (תהילים פו, יא), "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור" (כז, יא), "הודיעני דרך זו אלך, כי אליך נשאתי נפשי" (קמג, ח), "למדני לעשות רצונך כי אתה אלקי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור" (קמג, י), "הדריכני באמִתֶך ולמדני" (כה, ה), "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (מג, ג) ועוד ועוד. יש מקום גדול להתבונן בדבר זה, כי אמנם אין דבר שלא זקוקים בו לתפילה, אבל כאן מודגש שהדרך עצמה היא התפילה, והיא לא רק משמשת כעזר.

למה באמת כל כך קשה למצוא את הדרך האישית לאדם? לכאורה היא הייתה צריכה להיות הקרובה ביותר אליו מכל דרך אחרת, כי היא היחידה שתואמת את נשמתו ומכוח זה היה לו לזהות אותה. אין ספק שגלותו הפרטית של האדם גורמת לו לאבד את הכרת עצמו וממילא את דרכו, אבל טמון כאן יותר. מציאת הדרך האישית היא אחת מהמשימות הגדולות שבחיים בגלל שברגע שאדם מגלה את הדרך בה יוכל להתקרב לה', הוא בעצם מגלה את החיבור בינו ובין ה', שהרי זאת מטרתה של הדרך. הרי כל ההתמודדויות שלו סובבות סביב הנקודה הזאת. אם היצר הרע כל הזמן מטיל על האדם את השאלה הגדולה שמרחפת תמיד – האם באמת יש לו דרך להתקרב על ידה אל ה', האם הנפרדים יוכלו להתחבר – הרי שבמציאת הדרך קורסות רבות משאלותיו ומערעוריו, ומתגלה שוב האחדות בין ה' ובין האדם. "שאפילו בתוך מצולות ים השוטפים מאד על האדם כהמון גלי הים ממש, בבחינת ותשליכני מצולה בלבב ימים, אף על פי כן גם שם יש דרך ונתיב תמיד לשוב אליו יתברך" (משיבת נפש אות צה). יש דרך, יש נתיב, אין שום דבר שיכול להפריד באמת בינינו. כאן לא נגמרת המשימה, אבל חלק גדול ממנה הושלם.

דווקא דרך התפילה תתגלה הדרך של האדם. בתפילה עומד האדם לפני ה' ומבטא כיצד כל דבר שיש לו הוא רק מה' על ידי ההודיה, ואיך כל דבר שהוא צריך אליו יגיע רק מה' על ידי הבקשה. מעצם התפילה הזאת נגזרת שוב ההכרה איך האדם לא יכול להיפרד לרגע מה', ושמציאותו איננה רק נתמכת על ידי ה' אלא שהיא קיימת מכוחו בכל רגע ורגע; שלמותה נמצאת בהתאחדות איתו. התפילה יכולה להשיב את האדם אל ה' ולבטא את אותה אחדות גמורה, והיא משמשת כהתמסרות גמורה אל ה'. היא זאת שיכולה להאיר את מצבו של האדם בעולם החשוך הזה ולהראות איך יש נתיב גם במקום שלו. הוא מוכרח להימצא, כי העולם הזה לא מנותק מבוראו. בטרם נברא העולם עוד קדמה לו התשובה (תנחומא נשא). כשהמציאות הסבוכה נבראת, היא נבראת ביחד עם הדרכים והנתיבים שתמיד יוכלו להשיב אותה אל מקומה האמיתי.

לכן נדרש ריבוי תפילה כדי להגיע אל הארת הדרך, כי הדרך תתגלה על ידי אותה ההשגה שמוכרח להיות שתמצא דרך ושאין כל פירוד בין האדם ובין ה'. בגלל שאי אפשר להפריד ביני ובין בוראי בשום דרך כי כל מציאותי קיימת מכוחו, מוכרחת גם להימצא הדרך שתחבר בינינו. "ועל כן עיקר התיקון על ידי אמירת תהלים בכוונה… שעל ידי זה נזכה להתקרב אליו יתברך ולהתחבר ולהכלל בו יתברך תמיד מכל המקומות שבעולם" (רבי נתן, ליקו"ה קריאת שמע ה).

כיצד ה' מדריך את האדם בדרך בה עליו ללכת? כותב רבי אלתר: "על ידי אמירת תהילים ישפיע לו השם יתברך חכמה ובינה ודעת להשיג מעצמו דרכו המיוחד לו דייקא, לפי שורש נשמתו, מה לו לעשות בזה העולם". גם להדרכה הזאת שה' מדריך את האדם יש קשר הדוק לתפילה, כפי שמופיע בדברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קנו): "כי מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאוד, יסד מזה ספר תהילים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז) "לך אמר לבי", כמו שפרש רש"י: 'לך – בשבילך ובשליחותך – אמר לי לבי'. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש". כל תפילה היא תוצאה של "ה' שפתי תפתח", "מה' מענה לשון", וככזאת היא מביאה גם את האדם הפשוט ביותר לבחינה של רוח הקודש. דיבורי הלב הופכים ל"דברי השם יתברך ממש". זה אפשרי מכוחה של תפילה שהיא התבטלות אל ה' והיכללות בו, כאשר באותה התבטלות והיכללות ה' מקבל מקום להיכנס אל לב האדם, והלב הופך למשכן שיכולה להופיע בו רוח הקודש. כך ממילא מקבל האדם הדרכה על התפקיד המוטל עליו בעולם, והוא מוצא את הדרך שמגלה לו איך הוא איננו נפרד מה' לרגע.