הארה מהסוף האחרון

ההתבודדות הוא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהיינו לקבוע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן וריצוי ופיוס, לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך שיקרבו אליו לעבודתו באמת. ותפילה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו.
… ואת כל אשר עם לבבו ישיח ויספר לפניו יתברך. הן חרטה ותשובה על העבר, והן בקשת תחנונים לזכות להתקרב אליו יתברך מהיום והלאה באמת, וכיוצא בזה, כל אחד לפום דרגיה. ויזהר מאוד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל. ושאר כל היום יהיה בשמחה.
והנהגה זו הוא גדולה במעלה מאוד מאוד, והוא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך. כי זאת הוא עצה כלליות שכולל הכל, כי על כל מה שיחסר לו בעבודת ה', או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאיתו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתוח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אעפ"כ זה בעצמו טוב מאוד, דהיינו ההכנה שהוא מוכן ועומד לפניו יתברך וחפץ ומשתוקק לדבר אך שאינו יכול, זה בעצמו גם כן טוב מאוד. וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו, ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך.
… והמשכיל יבין מעצמו גודל מעלת הנהגה זו העולה למעלה למעלה. והוא דבר השוה לכל נפש מקטן ועד גדול, כי כולם יכולים לנהוג הנהגה זו ועל ידי זה יבואו למעלה גדולה, אשרי שיאחז בה. (ליקוטי מוהר"ן ב, כה)
השתפכות הנפש

תורה זו היא מהתורות העיקריות והמרכזיות בדברי רבי נחמן מברסלב שעוסקות בעצת ההתבודדות. בתוך הדברים שלפנינו ניתן לראות כיצד מודגשת שוב ושוב הרלוונטיות של העצה לכל אדם ולכל מצב: "על כל מה שיחסר לו" יכול אדם להתבודד, "ואפילו אם נסתתמין דבריו" יבקש מה' סיוע על זה בעצמו, שיוכל לדבר לפניו, "והוא דבר השווה לכל נפש מקטן ועד גדול" – כל אדם יכול לחוש את הדיבור של דרך זו לחייו האישיים, בלי שום חלוקה והבדל של מעמד רוחני.

בפעם הקודמת עמדנו מעט על על עניין זה, מדוע עובדת היות ההתבודדות "כלליות שכולל הכל" כל-כך חשובה ומודגשת. השאלה השניה הנשאלת בצדי הדברים, היא מדוע באמת יש צורך בכזאת עצה דווקא? אמת, הבנו את החשיבות של התפילה האישית על כל דבר גם בעבודת ה' ואת תועלתה, אבל למה שיהיה לה מקום כל כך מרכזי עד שהיא נקראת "יסוד של כל העצות להתקרב להשם יתברך" (ליקוטי מוהר"ן ב, קא)?

כדי להבין יותר את הנושא, נשוב להתבונן ברקע שעליו מופיעה דרך זו – ימי עקבתא דמשיחא, "אחרית הימים". בדברים של הפעם שעברה ראינו מעט על המהות של תקופה זו, ונזכיר את תקציר הדברים. יש קושי מיוחד שמופיע בסופו של כל תהליך – בסיומה של מצווה מתעורר קושי לגמור אותה כמו שצריך, בחיי האדם מופיעים קשיים כשהוא עומד לקראת סיומו של מאבק, וכך גם בכלליות העולם מופיעים קשיים גדולים לקראת סיומו. כפי המובן מדברי רבי נתן, הקושי הזה נובע מכך שדווקא בסוף של כל דבר מתבררת אמיתתו ומהותו העיקרית, ומכוח כך מתגברים הקשיים הנגדיים ומנסים למנוע ולהעלים את אותה האמת. מהו אותו בירור שנעשה בסוף? כאשר מתרחקים מנקודת ההתחלה, המציאות ההמשכית יכולה ליהפך ולהיות מציאות עצמאית שמנותקת מההתחלה. אם נדבר על כלליות העולם בהקשר זה, נמצא שהעולם מתחיל כבריאה של הקב"ה, אבל אחרי אלפי שנים שבני אדם נמצאים בעולם ופועלים בו, יכולה להשתרש התפיסה כי "והארץ נתן לבני אדם" והקשר עם הבורא נגמר, “עזב ה' את הארץ". לכן, כשהעולם מגיע לסיומו נמצא בירורו האמיתי – האם העולם הזה הוא העולם של בני האדם או עולמו של הבורא. עבודת זמן זה היא להשיב את הכל לבורא, לחבר את "אחרית הימים" בהתחלתם.

מהמאפיינים המרכזיים של תקופה זו – הייאוש והעצבות. רבי נתן מזכיר במספר מקומות כיצד בדורות האחרונים דווקא מתגברים כוחות חדשים של טומאה שלא מנסים למנוע את האדם מלעשות טוב יותר מאשר שהם מנסים למנוע אותו מלחשוב שיש לו בכלל אפשרות להשתייך לטוב. וכמובן, שברגע שהאדם מגיע למחשבה הזאת ממילא הוא נמנע מלעשות אפילו את מה שביכולתו. ההתמודדות כנגד הייאוש היא עניינה של תקופת עקבתא דמשיחא – הבירור שיקבע האם האדם והעולם קשורים לה', או שכל אחד הוא מציאות לכשעצמו והם יכולים להיפגש רק בצורה מקרית.

קשיים אלו של עקבתא דמשיחא מעבירים אותנו למלחמה אחרת, שממילא נדרשים אליה כלים אחרים. אם מופיעים כוחות בעולם שמטרתם להראות כיצד האדם לא יוכל להתחבר לה', צריכות להופיע עצות שיגלו איך הוא יוכל להתקרב אליו מכל מקום, גם בתוך החושך בעצמו. לכן דווקא בדורות האחרונים נדרשות עצות כמו התפילה וההתבודדות שיוכלו לקשר את האדם מכל מקום לה', והן הופכות ל'חרב' של כל אדם מישראל שעל ידה יוכל לנצח את כל מלחמותיו (ליקוטי עצות תפילה, ב). וכך כותב רבי נתן בעניין זה (קריאת שמע ה, יג):

“כי עכשיו כל תקוותינו הוא רק על ידי אמיתיות העצות הקדושות הנמשכין מהתנוצצות משיח שהתחיל להתנוצץ מימי האריז"ל, וכל מה שמתקרבין יותר לביאת משיח, אע"פ שהצרות הנפש מתגברין יותר, אבל ברחמיו גם התנוצצות משיח מתנוצץ בכל פעם יותר, וכמו שמספרים ענין זה בשם הרב הקדוש מברדיטשוב זכר צדיק לברכה". ככל שמתקרבים לביאת המשיח צרות הנפש והקשיים מתגברים, וכנגד זאת מופיעים עצות של התנוצצות משיח. מה משמעותן של עצות אלו? “ועיקר אלו העצות האמיתיות נמשכין מבחינת שער החמישים שיגלה משיח צדקנו". שער החמישים מוזכר בדברי חז"ל כשער שיתגלה לעתיד לבוא. ככל שמתקרבים לקץ הימים, האפשרות לעבור את הזמן הזה מצריכה הארה מהסוף האחרון – שער החמישים. הזכרנו בעבר את דברי המהר"ל (דרשה לשבת הגדול) ששער החמישים הוא המקום בו מתגלה אחדות ה', כשכל הבריאה שיצאה ממנו ונפרדה ממנו כביכול, חוזרת אליו ומתאחדת איתו. עצות ממקום כזה יכולות לגלות את האחדות הגמורה שבין הבורא ובריאתו, גם במקרים שנדמה שאבד כל קשר ואין עוד תקווה. המצבים האלה יכולים להיות אפילו אמיתיים, ומצד העולם הזה באמת אבדה כל תקווה. אבל חוט של תקווה נמשך כאן לא מתוך העולם הזה, אלא מתוך אותה מציאות המתעתדת לבוא, אותו עולם שקרב ובא – העולם הבא.

"ועיקר אלו העצות האמיתיות נמשכין מבחינת שער החמישים… וכלל העצות כלולים בספר תהילים… היינו לצעוק תמיד להשם יתברך, יהיה איך שיהיה. … כי הגלות של עכשיו נמשך מבחינת שער החמישים של הטומאה רחמנא לצלן, שמשם אי אפשר לצאת כי אם בישועת ה' וחסדו הנפלא" (רבי נתן, שם). אותם פרקי תהילים, שלדברי רבי נחמן (ליקו"מ ב, עג) הם הפתח לתשובה, מקפלים בתוכם את העצות שנותנות את התקווה לכל מקום אפשרי, וכפי שרבי נתן מבאר, כל תפילה אישית נכללת במושג תהילים בעניין זה. הלימוד של ספר תהילים הוא זה שהקריאה לה' אפשרית מכל מקום. עצם הפנייה אליו היא זאת שתבטיח את הקשר בינינו תמיד, שהרי עכשיו אני קורא לו ודבק בו. הקריאה לה' מכל מקום היא זאת שתקשר את האדם לה' גם כשאין כל סיכוי מצד העולם. זהו קשר שה' מגלה שבא מצידו לגמרי, והוא זה שישיב אותנו אליו ויאיר את הדרכים האבודות, ואף ייצור דרכים חדשות במקום שדרכים ישנות כבר איבדו את חילן.

* * *

כמוזכר בתחילת הדברים, ההתבודדות מוצגת כ"כלליות שכולל הכל" שיכולה לתת עצה ופיתרון בכל מקרה: על כל דבר האדם יכול להתפלל, על כל קושי הוא יכול להתגבר בעזר אלוקִי, וגם כשהמילים נסתמות ונעלמות הוא יכול לבקש מה' סיוע על זה בעצמו. לאור הדברים שלעיל, אין פה רק פרקטיות או שימושיות; יש כאן אופי של עצה המתחייבת עבור דורנו, דור עקבתא דמשיחא. העצות הוותיקות שהיו מאז ומתמיד בוודאי נשארו טובות ותמיד ניתן להסתייע בהן, אבל כעת מתחוללת מלחמה אחרת לגמרי – מלחמה על עצם קיומו של המושג 'דרך', על כך שיש קשר בין האדם ובוראו והוא יכול להתקרב אליו. כל חיציהם של היצר הרע וחילותיו מכוונים כיום כלפי נקודה זו, במטרה להראות שאין לנו בכלל אפשרות גישה לאותן עצות, ושאין דרך שיכולה להגיע מהמקום הנמוך והחשוך שלנו עד ה'. עצם הערפול הזה, השאלה האם הדרך הזאת נגמרת במקום טוב, היא המטילה ייאוש וספק בלב האדם ומרחיקה אותו מה'.

במצב כזה צריך למצוא קשר אמיץ שיחבר את האדם לה' מכל מקום, יהיה מה שיהיה. עוד לפני שיהיה הסבר על כך שיש דרך שנראית ריאלית ומעשית שתצליח להביא אותנו אל מחוז חפצנו. הקשר ברור מאין כמוהו מהרגע הראשון. אז, גם במצבים שאי אפשר לראות בתוכם שום אור ותקווה, אפשר להיצמד ולדבוק בה' גם כשאין שום מושג איך זה באמת ייתכן. "לצעוק תמיד לה' יתברך, יהיה איך שיהיה" – זהו לימודו של ספר תהילים, וזהו הלימוד היוצא מכל תפילה אישית בה אנו פונים לה' מכל מקום שבו נהיה: אנחנו יודעים שהנפרדים עוד ישובו ויתחברו. כתוצאה מאותה דבקות וודאית ייוולדו דרכים חדשות מאת ה' שיגלו ויממשו בפועל את אותה דבקות, דרכים שאוחזות בעוז של תקווה כבר מהרגע הראשון, עד שנגיע לסוף הטוב באמת ונחבר ראשית באחרית.