האמן בעצמך!
ו׳ בתמוז תשע״ט
אומללותה של גלות מצרים, הגלות שכל עיקרה נגרמה מחסרון אמונה, הייתה החסרון הנוסף הנגרר מכך – שבני ישראל לא האמינו בעצמם, משום שהכירו בשפלות מעשיהם ונמיכות מדרגתם, ולא יכלו להאמין שגם עליהם חלה רחמנותו האינסופית של הקדוש ברוך הוא.
התשואות הרמות בחצר בית הכלא באותו בוקר – החרישו אוזניים; הם עמדו בקבוצות ושוחחו נרגשות על הידיעה המרעישה שנחתה עליהם בפתע פתאום:
לרגל יום הולדתו של הנשיא, הוא הכריז על חנינה גורפת לכל אחד מן האסירים שיביע חרטה על מעשיו ונכונות להיטיב את דרכיו.
שליחו המיוחד של הנשיא הופיע בעצמו והקריא את הצו הנשיאותי שהכיל גם הפתעה: כל אסיר משוחרר יזכה ללווי צבאי מיוחד שישמור עליו בדרך לחירות, ובנוסף יזכה למקום מגורים מפואר חינם בעיר הבירה, סמוך לארמון הנשיאות, שם יהנה מחסותו האישית של הנשיא…
כל האסירים נדחקו בסך, נפעמים ונרגשים, לחתום על טופס השיחרור. שמחתם הרקיעה שחקים. כולם, מלבד קבוצה קטנה של אסירים שעמדו בשולי החצר כשהם מבכים את אומללותם… בטוחים היו שחנינה זו אינה כוללת אותם, הם הרי התפרעו כל הזמן והפרו את החוק גם בין כותלי בית הכלא; הם לא יכולים להאמין שגם עליהם חלה הטבה בלתי נתפסת זו.
לא הועילו שיכנועים; הם לא היו מוכנים לגשת ולחתום, אטמו אוזניים לכל הקריאות שהופנו לכיוונם. רק קול יללותיהם המשיך להדהד ברחבי החצר.
* * *
לפעמים זה פשוט מפליא, יושב אדם ונאנח יום-יום על ריחוקו הגדול מן הקדושה. תמיד הוא כאוב ודאוב על גורלו המר. בכל עת מצוא הוא מביע את עומק מרירותו על כך שהוא נכשל תמיד…
אם נדון לפי ראות עינינו, נחשוב שיש מעט אנשים כמותו שהם כה משתוקקים לצאת מסבך המעשים הרעים…
אך ראה זה פלא, בעוד שהמתלונן הסידרתי הזה היה אמור להיות הראשון שייענה לקריאת החנינה, הרי בפועל הוא ממשיך להתלונן ולא עושה דבר.
הצדיק מודיע על מתנת החיים שאותה מוכן מלך מלכי המלכים להעניק גם לגרוע שבגרועים, אם וכאשר יתמיד הלה בבקשת רחמים! ואף על פי כן לא תופס המתלונן שלנו בחבל ההצלה שמושלך לעברו; הוא ממשיך ליילל על שיברו הגדול ומוסיף לשקוע בעצבות. אף אינו נוקט בעצת הזעקה לה' – בהתחדשות ובעקשנות כנדרש.
הסיבה לכך פשוטה: הוא לא יכול להאמין שגם למי שהוסיף חטא על פשע, ומרד ופגם במזיד פעמים כה רבות, מיועדת החנינה – אם רק יבקש אותה; הוא לא מוכן לקבל את העובדה המופלאה, שחסדי ה' לא תמו, ורחמיו לא כלו גם מול הסתאבות שכזו.
זו הייתה למעשה אומללותה של גלות מצרים, הגלות שכל עיקרה נגרמה מחסרון אמונה (לקוטי מוהר"ן ח"א ז), חסרון שבתורו גרם לחסרון נוסף – שבני ישראל לא האמינו בעצמם. זאת משום שהכירו בשפלות מעשיהם ונמיכות מדרגתם, ולא יכלו להאמין שגם עליהם חלה רחמנותו האינסופית של הקדוש ברוך הוא.
הם אמנם זעקו והתמרמרו, רצו בכל לב לצאת מבור שִביים, אך כאשר הופיע משה רבינו ובפיו בשורת הגאולה וההצלה, בצירוף ההבטחה המופלאה להביאם אל ארץ חמדה טובה ורחבה – קצרה רוחם מלשמוע בקולו; הם לא יכלו להעלות על דעתם שגם הם, בעומק טומאתם, עדיין מרוחמים ואהובים כל כך.
ענוה פסולה זו – שנראית כה תמימה ועטופה בשברון לב לכאורה על הריחוק מן הקדושה – גרמה להם לאטום אוזניים לקריאת הגאולה ולסרב לפנייתו של משה רבינו, והיא זו שגרמה גם להכבדת עול הגלות והעבודה הקשה.
פרשת השבוע מלמדת אותנו אפוא, את הזהירות הנצרכת לנו בהכרת ערכנו:
ודאי שמוטל עלינו להכיר בחסרונותינו ואיננו יכולים להתעלם מהם, אך עם זאת עלינו להיזהר מאד לבל ניתפס לקטנות הדעת ולזלזל בעצם מהותנו. לנגד עינינו צריכה לעמוד הוראתו הברורה של רבינו הקדוש, "שהאדם צריך שיהיה לו אמונה בעצמו – שגם הוא חביב בעיני השם יתברך, כי לפי גדולת טובתו של השם יתברך – גם הוא גדול וחשוב בעיניו יתברך" (שיחות הר"ן קמ).
חובתנו להכיר בכוחות המופלאים שנטועים בנו, ולהאמין באהבה ובקשר הנצחי שלנו עמו יתברך. עלינו לבטוח בחסדי ה' ובכוח צדיקי האמת שמגלים לנו רחמי שמים אלו, ובכוח זה לעמוד הכן לקריאת הגאולה ולעצת התפילה שמחישה את הגאולה הפרטית והכללית.
(עפ"י ליקוטי הלכות, תפילין ו-לא)
