במכמורת, שתחילתה: ספיקות בכוחה של האמונה והתפילה, אמצעיתה: עצבות, וסופה: ייאוש, נופלים פעמים רבות דווקא אנשים חדי תבונה ודקי הרגשה, אלה שמים לב לדרכי עצמם ולמנהגי עצמם, חושבים חשבונו של עולם ורואים את כל חטאותיהם, חולשותיהם ופגמיהם, רואים את הכוחות הגדולים של העולם ההומה ורועש מסביב ואת רפיונו של קול הדממה הדקה שבתוכם, רואים ומבינים ומרגישים הם מה רבים הם הפגמים שאדם פוגם במחשבותיו ובמעשיו הלא טובים, ומה קצרה ידו לתקן את כל אלה, ומה גם להיטהר ולהתקדש, והם אומרים לנפשם: למי ולמה אנו עמלים? אם נעבוד את ה' ואם לא נעבוד, אם נרבה תפילה ואם לא נרבה, בין כך ובין כך אנו אובדים… ומה בצע בדמינו, שאנו ממעטים בתורתנו, בתפילתנו ובצידקתנו? נלך וניהנה מן העולם, כמו שעושים כל בני חילוף, ואם גם בזה קצה נפשנו, נרד דומה בלי דעת וחשבון.

מלחמת חורמה

על כן מלחמה גדולה לרביה"ק עם כל מיני הרהורים של ספיקות וחולשת הדעת, מעמיק הוא עד היסוד במצבי הנפש של האדם השואף לשלימות אלוקית, והוא מגלה קודם כל, שמצבי ספיקות, ירידות, נפילות, בהכרח שיעברו על כל החפץ להיכנס לפני ולפנים, על כל אדם, שאיננו מסתפק בהרגלים מקובלים והשפעת הסביבה, כי אם הולך בדרכו הוא לאלוקים, מבקש נקודת נפשו וחפץ להאירה באור ממרום המיוחד לה.

אוהב היה רבינו הק' לספר וביחוד לתלמידו הגדול ר' נתן, כי "שבעת המימות" עברו גם על נפשו, אלא שהוא התגבר עליהם בעוצמת כיסופיו וגעגועיו לאלוקים חיים ובדעתו הברורה, שכל אלו אינם אלא נסיונות שבהם מנסים את האדם אם חפץ הוא באמת ובתמים להשתחרר מכבלי העולם החולף ולצאת כשמש בגבורתו לקראת הקדושה האלוקית.

"כל תפילותיו" כותב ר' נתן על רבינו הק', היו, שיזכה להתקרב להשי"ת, והיו לו טענות גדולות להשי"ת על זה, ואף על פי כן נדמה לו תמיד, שאין מסתכלין עליו כלל, ואין שומעין לו כלל, רק אדרבה, נדמה לו, שמרחיקין אותו מעבודתו ית' בכל מיני הרחקות וכאילו אין רוצים בו כלל וכלל, כי היה רואה שחולפין ועוברין כמה ימים ושנים ועדיין הוא רחוק מאוד מהשי"ת, ולא זכה עדיין לשום התקרבות, אעפ"כ היה מחזק עצמו מאוד מאוד ולא הניח את מקומו, וכמה פעמים היה נחלש בדעתו מחמת שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר שיתקרב להשי"ת ואין משגיחין בו כלל, ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים, ואחר כך נזכר והתבייש על שהירהר אחר מידותיו ית', כי בוודאי השי"ת הוא חנון ורחום וכו', ובוודאי הוא רוצה לקרבו וכו', וחזר והתחזק והתחיל שוב לדבר ולהעתיר ולדבר לפני השי"ת כנ"ל, וכן היה כמה פעמים.

האמן בעצמך

"צריכין" – מלמדינו רביה"ק – להתחזק מאוד באמונה שלימה, להאמין בעצמו שיש לו כוח לפעול כל דבר בתפילתו ושיחתו בינו לבין קונו, כי יש כמה חלישות הדעת בענין זה, כאשר כל אחד יודע בנפשו.

ולפעמים יכול הבעל דבר להחליש דעת האדם: אבותיך ורבותיך פעלו הרבה בתפילתם, אבל איש גרוע כמוך, איך אפשר שתפעל בתפילתך? אבל באמת לא כן הוא, כי השם ית' שומע תפילת כל פה, ויש כוח בכל אחד ואחד מישראל לפעול בקשתו ברחמים אצלו ית', אם יתפלל אליו באמת.

וכן כותב ר' נתן לבנו ר' יצחק, "חזק בני" חזק לילך בדרך הזה, לדבר הכיסופים שלך בכל יום בפה, ותכריח עצמך לזה, ותאמין, שאיך שהוא גם הדיבורים שלך יקרים מאוד בעיני השם יתברך, כי הוא ברחמיו מתאווה גם לתפילתך, כי כל העולמות, עם כל עבודתם הגדולה, שעובדים אותו ית', באימה ויראה תמיד, אינם עולים אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפילה אחת של בן אדם בזה העולם השפל, ואם האדם נמוך מאוד, על ידי מעשיו שאינם עולים יפה- אדרבה! כשהוא מפרש שיחתו לפניו ית', ועובד איזה עבודה, יקר הוא בעיניו יותר ויותר, כי זה עיקר כבודו ית', כשהרחוקים מאוד נמשכים לעבודתו יתברך.

הבו נא נצא בעקבותיהם של אבותינו במצרים שגם בשיאה של הגלות תחת עולה הקשה של ממלכת מצרים עדיין לא נתייאשו מהתפילה והזעקה,  "ותעל שוועתם אל האלוקים"..