"מסירות נפש!" לא היתה הגדרה אחרת בפי אנשי החסד שעמדו נפעמים מול מסירותו הנפלאה של האיש שמשליך את נפשו מנגד להצלת אחיו.

הוא נודד כבר חצי שנה בארצות נכר, כדי לגייס תרומות כדי להצלת אחיו ומשפחתו בת שמונה הנפשות שנותרו כספינה מטרפת בלב ים – עקב מחלתו החמורה של האח.

כולם נוכחו שכוונתו לשם שמים ללא כל מטרת רווח. הוא סבל יסורים וביזיונות, אך עמד בנחישות ודבק במטרתו. "כנראה" – אמרו העסקנים בארצות בהן שהה – "שהמצב אכן חמור ביותר. אחרת הוא לא היה מוכן למסור נפשו כל כך".

ביום מן הימים נקלע אחד מאותם עסקנים לעיר בה דר האח החולה האנוש, והחליט לבקרו.

"זה האיש", החוו לו בני המקום על פלוני שעמד באותה עת בחצר בית הכנסת על שתי רגליו, מוקף נערים צוחקים. לא חולה ולא מחלה…

הוא שפשף את עיניו בתימהון. 'איך יתכן?!' – חשב לעצמו – 'האח המתרים כלל לא היה נראה כנוכל. להיפך, במסירותו העצומה נראה היה בבירור שהוא כה חרד לגורל אחיו'.

הוא לא יכול להתאפק ולהמתין; בתנועה נמרצת הוא מוציא מכיסו את הטלפון הסלולרי ומחייג היישר אל האח השוהה עדיין בחו"ל. "למה רימיתני?!" הוא שואל בחימה כבושה.

"לא רימיתי ולא כיזבתי. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – עונה הלה בכאב – "אולי לא הכרת את אחי קודם לכן, אבל מי שהכירו, בוכה על האובדן האיום. מאבא תלמיד חכם, מורה דרך ומפרנס, הוא הפך למוקד של לעג וקלס לנערי השכונה. משבר איום שפקד אותו גרם לו מחלה נפשית, ממנה הוא לא מצליח להתאושש. לאחר עמל ויגיעה רבה גילינו תרופה יקרה שאנו מקווים להצילו על ידה".

***

משה רבינו, הרועה הנאמן, מסר את נפשו להציל את ישראל. כאשר הוא ראה את חרון האף הנורא שנגרם בעקבות חטא העגל, הוא אמר לה': "ועתה אם תשא חטאתם – ואם אַיִן מחני נא מספרך אשר כתבת". הוא מוכן להמחק מספר התורה, מקור חייו, ובלבד שבני ישראל יזכו למחילה!

הוא ויתר על השכר הגדול של "ואעשך לגוי גדול" ולא הסתכל על כך, "כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשבילם והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ז).

מסירות נפשו נבעה מגודל הרחמנות שיש לרחם על יהודי שחוטא חלילה, שכן "כל היסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי, כנגד המשאוי הכבד של עוונות" (שם). הוא לא היה יכול להביט בשוויון נפש באומללות הגדולה ביותר שנגרמת למאושר הגדול עלי אדמות; לקחת יהודי ששורשו כה גבוה, למעלה מכל העולמות העליונים, ולהשליכו ברפש איום שכזה של חטאים – זה חִיֵיב אותו לקום ולמסור נפשו להצלתו.

אם יבוא אחד ויגיד לנו שהוא רוצה למסור את נפשו כדי להציל אותנו מ'חוליינו הכבד והנורא' – נביט עליו בתימהון: היכן הוא חולי זה?! בחסדי שמים אנחנו מהלכים על שתיים, שומעים, מדברים, אוכלים, שותים וכולי. אך המנהיג האמיתי רואה פה תהום של אומללות.

וכך מסביר רבינו הקדוש (שם): "כי עיקר האדם הוא הדעת; ומי שאין לו דעת אינו מכונה בשם אדם כלל, רק הוא בחינת חיה בדמות אדם" – – –

מי שלא מכיר את טיבו של בר ישראל, יכול לחשוב שהנה לפניו אדם בריא, אך מי שיודע איך בני ישראל נראים בשורשם – עומד ובוכה: האדם האמיתי אבד! יש כאן חיה בדמות אדם! אוי כמה עמוק הכאב.

משה רבינו לא יכול היה לעמוד שווה נפש מול הטרגדיה האיומה; הוא היה מוכן למסור על כך את נפשו בפועל.

***

פרשת השבוע שעבר, פרשת תצוה, מנציחה את מסירות הנפש הלזו. בפרשתנו אכן לא נזכר שמו של משה רבינו, כבקשתו – עדות לאותה רחמנות נשגבה של המנהיג הרחמן שהסכים למחות את שמו להצלת ישראל.

הדברים הללו צריכים לזעזע את שלוותנו עד עומק השיתין; אסור לנו להרגע מן ההופעה החיצונית שלנו שנראית כשל אדם בריא. אם אנחנו יודעים שעדיין החטאים שולטים בנו, אזי הרחמנות עלינו עצומה מאד. המחלה איומה כל כך עד שצדיק הדור אפילו מוכן למסור את נפשו כדי לרפא אותנו.

מאידך, כמה גדולה התקווה: אם זהו אכן שורשנו האמיתי, והרועה הנאמן כה אוהב ומרחם אותנו – באמת חבל לוותר על פעולות ההצלה שלו שבוודאי יובילו אותנו אל התיקון השלם.