לעילוי נשמות הקדושים שנרצחו בפיגוע ולרפואת הפצועים

כל אדם בוחן את עצמו מדי פעם, מבלי לשים לב לכך. האדם מנסה למשש ולברר את המשמעות שהנושאים שמעסיקים אותו בעבודת ה' נקלטים בתוכו. הבחינה עצמה יכולה להביא גם ברכה וגם קללה, תלוי בצורה בה בוחנים את הדברים. האדם נדרש להרבה זהירות וסבלנות בבחינות כאלו, לדעת מהי עת טובה לבחון את עצמו ולבוא בדרישות להתקדמות, ומהי עת להתבונן בטוב שכבר נמצא בו, מתי להקשות ומתי להרפות, מתי להעמיק בקלקול ומתי לא להסתכל לאחור. למעשה, תורת ההתחזקות עוסקת בהרבה רבדים שכולם קשורים לבחינה העצמית הזאת, ומלמדת את האדם עם אילו משקפיים לגשת לפני שהוא מתחיל להסתכל על עצמו. נראה היום יסוד חשוב, ככל שאר היסודות, מדברי רבי נתן בספר "משיבת נפש", האוגד בתוכו את מירב תורות ההתחזקות שבכתבי רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן.

"יש שיכולים לטעות מחמת שרואים עוצם ריחוקם מהאור, על כן יכול ליפול עליהם עצבות ומרה שחורה חס ושלום שהוא מזיק מאד ביותר מן הכל, כידוע." יש שיכולים לטעות – מדגיש רבי נתן. ההסתכלות שלהם היא אולי נכונה ברובד עליהם הם מסתכלים, אבל המסקנה לא הוסקה כראוי. אכן, הם רואים ומרגישים בבירור את עוצם ריחוקם מהאור, והם לא טועים בשלב הזה. אבל אנחנו רואים את התוצאה: עצבות ומרה שחורה. העצבות היא לא רק כוח שחוסם התקדמות. היא למעשה ריקבון ונמק. היא בעצמה מזיקה, בעצם המצב שהאדם מאפשר לה להתקיים בתוכו. את זה שהעצבות לא טובה, אנחנו יודעים. אבל מי אומר שאי אפשר להיתקע לפעמים איתה? כאן מלמד אותנו רבי נתן שזה בלתי אפשרי ולו לרגע. העצבות היא לעולם לא מצב אמיתי, ואם היא נמצאת, אין פירוש הדבר שהדרך היחידה להסיר אותה הוא בלנסות להתקדם ואז הסיבות לעצבות ייעלמו, אלא כבר עכשיו היא פשוט לא צריכה להיות, ואסור לה להיות. זאת הנחת היסוד בכל מצב שהוא. אם הגענו לעצבות, טעינו בחשבון שהוביל אליה. אולי לא נבין איפה טעינו בדיוק בחשבון, אבל כתשובה היא בוודאי שקר. העצבות היא לעולם לא תשובה, כי היא פשוט לא יכולה להיות.

"על כן מי שחס על עצמו באמת צריך להפוך הכל לשמחה, שדייקא על ידי זה שרואה ומבין עוצם התרחקות האור ממנו על ידי זה דייקא יגיל וישמח מאד, כי הלא אף על פי כן הוא רואה שהאור אצלו ממש, כי הלא אף על פי כן אנו מדליקים אור הקדוש של נר חנוכה בביתנו ממש. וכן התפילין שהם אורות נשגבין מאוד ואנו מניחין אותם על זרועינו ועל ראשינו, היש התקרבות יותר מזה." אנחנו תמיד יכולים לבחון כל דבר בשתי צורות: אנחנו ביחס לשלמות הדבר, והדבר ביחס אלינו. אם אני רוצה לבחון את התפילה שלי, אני יכול לבחון את עצמי ביחס לשלמות הדבר – שבדברי השולחן ערוך, למשל, מובא שבתפילה ניתן להגיע למדרגה אחת לפני נבואה – אז כן, בוודאי שאני רחוק מאוד ממנה. אבל אני יכול לבחון את התפילה ביחס אלי – את המשמעות של התפילה שנמצאת בתוך חיי. הכלים של חיי דלים מלהכיל את כל ערך התפילה, אבל על כל פנים, הכלים שיש בידי מלאים הם. אם אני רואה את עצמי עוסק בדברים כל כך גבוהים ונעלים שכמעט ואין להם שום תפיסה במדרגה הנוכחית שלי, אני רואה מצד שני עד כמה האור כל כך קרוב, והעובדה – שהוא יורד אליי עד למשמעות הקטנה ביותר שהוא יכול לתפוס אצלי. אני רחוק מהאור של התפילין – אבל אני רואה שהם עלי, מונחים על הראש והזרוע. "ואם עדיין אנו רחוקים מהם, אדרבא, כל זה צריך לידע שלא יפול בדעתו כשרואה שעובר עליו מה שעובר… כי אף על פי כן האור הרחוק הנשגב הזה, הוא אצלי ובביתי ממש".

"ובזה יש לנו תקוה גדולה, כי בוודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו ויקרבנו אליו ברחמים". כשנסתכל על עצמנו, ונראה עד כמה האור יורד למטה, שגם כשניסינו לברוח ולהתעלם ממנו, הוא מצא בכל מצב את הדרך המיוחדת לליבנו באותו רגע, שרק ניגש ונתקרב אליו, נמצא תקווה גדולה. יש לנו ממה להתחיל. אנחנו מלוּוים בכל רגע, מוארים באור מיוחד. דבר לא רקוב וחולה אצלנו, ח"ו. חי החיים חי בקרבנו, ומזריח עלינו בכל יום אור חדש של תקווה.

יהיו דברים אלו מקור לשמחתינו בימים קשים כשל עכשיו, שנזכה לשמוח בה' מתוך תקווה גדולה, "כי בוודאי יוציאנו השם יתברך מכל צרותינו, ויקרבנו אליו ברחמים".