"כל כך הרבה נפילות, כל כך הרבה ירידות, תבערה רעה בוערת בי, כבר קיבלתי על עצמי אלפי פעמים להיטיב מכאן ולהבא, ושוב 'ככלב שב על קיאו' הנני שונה באיוולתי. כנראה שמתולדתי אני כזה סוג גרוע ושפל, הלא עיניי הרואות שבכל פעם שמדובר בעבודה רוחנית איבריי כבדים והעצלות גוברת עלי, ולעומת זאת כל דבר גשמי ומגושם מעורר אותי מיד לחיים, זהו סימן מובהק לנפש שפלה"…

* * *

כמה נפשות שקעו כבר בתהום הייאוש וההסכמה להיאבד בגלל קביעה איומה זו, הם לקחו לעצמם 'סימנים' מובהקים על טיב ויקרת נפשם, וכיון שהגיעו למסקנה שהם בעלי נפשות גרועות שוב לא היה להם ענין להשקיע בעצמם הרבה מדי, שוב אין צורך להרעיש עולמות בתפילה עבורם ושוב אין צורך לבקש עצות ממקור העצה כדי להצילם.

מי יתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה לבכות על חללי בת עמינו, זהו נגיף (ווירוס) אכזרי שקטל והרג הרבה הרבה יותר מאשר הנגיף הנוכחי ה"י. אהה ה' אלוקים, חבל, חבל על דאבדין, חבל על נפשות יקרות ונשגבות מאד מאד שנאבדו על לא דבר, רק בגלל טעות מטופשת שאין לה כל בסיס, טעות שהצר הצורר הטעה אותם וגנב מהם את תקוות חייהם לחינם ממש.

וכך זועק אלינו מוהרנ"ת: "ומזה יכול כל אדם ליקח מוסר לעצמו, כשרואה שהיצר הרע והתאוות מתגברים עליו מאד מאד ונדמה לו שקשה לשברם, צריך לידע שבוודאי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עמו, ובוודאי אם לא היה לו כח לשבר, לא היה השם יתברך מגרה בו יצר הרע כזה. רק אדרבא, יידע בנפשו כשרואה שיש לו יצר הרע גדול כזה, שבוודאי נפשו היא נפש יקרה וקדושה מאד מאד בשורשה, ועל כן מתגברים עליו כל כך. כי כל מה שהנפש יקרה וגבוהה ביותר, מתגבר עליו היצר הרע ביותר, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (ליקוטי הלכות, ברכת השחר ג, ד).

לא רק שהתגברות התאוות והיצר הרע אינם מעידים על נפש שפלה, אלא שזוהי ההוכחה והראייה המוחצת "שבוודאי נפשו היא נפש יקרה מאד מאד בשורשה", זהו סימן לגדולת הנפש ויקרת ערכה!

* * *

הבה נבחן עצמנו לרגע במידת 'אמונת חכמים' שבנו: האם עלה על דעתנו פעם ואפילו על צד רחוק, שדווקא תבערת הרע שמשתוללת לפעמים בלב חלילה, היא עצמה סימן הגדלות?! אולי הסכמנו 'להתחזק' שעדיין יש תקוה ושהשי"ת יכול לברוא לנו לב חדש ומציאות חדשה, אבל שהגריעות והפחיתות היא עצמה סימן מובהק ליקרת הנפש, ושזה עצמו שהיצר עדיין מתגרה כל כך, הוא זה שצריך לעורר אותנו לחפש את המטמון היקר מפז הקבור כאן?!

זהו הנסיון המר קודם ביאת המשיח, וכפי שמוהרנ"ת מסיים שם: "כמו כן הוא בכל אדם הרחוק מהשם יתברך, בפרט בתוקף סוף הגלות המר הזה, שהוא חבלי משיח שמתגבר בעתים הללו שהתגבר הבעל דבר ביותר על נפשות ישראל כידוע בחוש, עד שכמה בני אדם מייאשים עצמם כאילו נפשם אינה מסוגלת כלל לעבודת ה', וכל זה הוא רק פיתוי ומחשבות היצר הרע, שמחליש דעתו ומכניס בלבו חלישות וקטנות דסטרא אחרא. אבל באמת צריך האדם לידע ולהאמין שנפש כל אחד מישראל גבוהה ויקרה מאד מאד, וכולם הם בחינת בני מלכים ויכולים לזכות למדרגות גבוהות וקדושות מאד" (שם).

* * *

הרגשת הפחיתות הזאת שנתפסת באדם ושגורמת לו לחשוב שהוא אינו מיועד לגדולות ונצורות, אולי נשמעת כ'ענווה' מסוימת, בחינה של "ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני"… אבל לאמתו של דבר ענווה כזו אסורה בתכלית, וכפי שמלמדנו מוהרנ"ת במקום נוסף: "כי אין זה דרך הענווה להקטין כוחו ולומר שאין לו נשמה גבוהה כמו הצדיקים והכשרים וכאילו אין בידו להיות איש כשר או צדיק, כי ענווה כזו אסורה והיא ענווה פסולה ואין זה ענווה כלל, רק מוחין דקטנות שצריכין להתרחק מזה מאד! כמו שכתב רביז"ל. רק אדרבא, צריך כל אחד לומר בדעתו שיש לו נשמה גבוהה מאד, כי הנשמה של הפחות שבפחותים שבישראל הוא גבוה מאד מאד. וצריך לומר בדעתו שאין נאה לו להיות כרוך אחר תאוות חס ושלום, מכל שכן וכל שכן לעבור איזה עבירה ח"ו, כמו שכתוב ויגבה לבו בדרכי השם" (שם, ברכת הריח ד, ב).

בכל דבר שיש בו טוב גדול במעלה ביותר, אזי הסטרא-אחרא מתגברת על הטוב הזה לכבוש אותו בגלות יותר,

את הכלל הזה עלינו לנקוט אם כן בבירור: התגברות היצר אינה מורה על פחיתות, אלא על יקר נסתר; עצלות ותאוות רעות אינם מעידים על נפש שפלה, אלא על אוצר גנוז; וכל התגברות רע נוספת ח"ו צריכה רק להצית את הרצון ואת העקשנות ביתר שאת לחפש ולבקש אחר המטמון הנפלא הגנוז כאן.

בפרשת אמור אנו למדים על איסור אכילת חלב הנוהגת בבהמה, לעומת החיה שחלבה מותר ודמה טעון כיסוי.

מוהרנ"ת מוצא כאן לימוד עצום על עיוורון עיניהם של בני אדם בהכרת ערך ויקרת כל דבר, ועד כמה דווקא הנראה כפחות ונבזה הוא האוצֵר בקרבו פלאי פלאות. ואלו הם דבריו הנפלאים:

"כן הוא על פי רוב, שבכל דבר שיש בו טוב גדול במעלה ביותר, אזי הסטרא-אחרא מתגברת על הטוב הזה לכבוש אותו בגלות יותר, וחושבים מחשבות ועצות עמוקות איך להעלים את הטוב הזה. וזה בחינת החילוק שבין בהמה לחיה, כי בבהמות מלובש טוב גדול ביותר, ועל כן עולים לריח ניחוח על-ידי הקרבנות, ודווקא מחמת זה מתגברת הסטרא אחרא ורוח הבהמיות עליהם ביותר, ועל כן תנועתם כבדה ביותר, ועל כן דמם אין טעון כיסוי וחלבם אסור. מה  שאין כן בחיות, שאין מלובש בהם טוב גדול כל כך, ועל כן ניכר בהם דווקא החִיוּת ביותר, כי הם קלי התנועה מחמת שאין הסטרא אחרא מתגברת כל כך להעלים חיותם וטובם, ועל כן חלבם מותר ודמם טעון כיסוי" (ליקוטי הלכות, סימני בהמה טהורה ד, לא).

בימי הספירה הקדושים, ימי החיפוש הרצון והביקוש ופתיחת מ"ט שערי תשובה, נזכור את הכלל שמגלה לנו היכן טמון האוצר הגדול…