האויב הסמוי

ט׳ בתמוז תשע״ט

עשיו האדמוני מגלם את 'רתיחת הדמים' בה מתנסה האדם בתאוות רעות שגורמות לו לעבור במזיד על התורה. לעומתו לבן, מסמל את אותן עבירות שבאות בהיסח הדעת ובשוגג; מפרנס ואוהב את הילדים, אך כולנו יודעים שלבן הוא זה ש"ביקש לעקור את הכל"

מה גרוע יותר, חטא בשוגג או במזיד? לכאורה אין כאן אפילו שאלה, המזיד עובר עבירה חמורה פי כמה, כי זהו מרד גלוי במלכו של עולם; בעוד שהשוגג רק נכשל מחוסר שימת לב ומהעדר מחשבה. אולם לאמתו של דבר, יש צד בשוגג שגרוע יותר מאשר המזיד.

חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם האדם וברא מצפון בלבו, אלה הן הרגשות פנימיות דקות שאמורות לחוש תמיד כשמשהו אינו כשורה. המצפון הזה מייסר ומלקה את הלב כאשר הוא מתכחש לאמת או עושה דבר עבירה חלילה; הוא תובע וזועק חמס כאשר האדם פונה אל הצד הרע.

ככל שהאדם זך יותר, כן מצפונו נקי יותר והוא מטה את האדם לדרך הטוב. מצפונו ממלא את לבו ברגשי אשם וחרטה כאשר הימרה את פי בוראו, הוא מתמלא בושה על העבר ומבקש סליחה בלב מר. המצפון הוא אם כן מסייע חזק לשוב בתשובה שתלויה בחרטה על העבר שלא היה כראוי.

כאשר האדם עובר עבירה במזיד מפני שתאוותו גברה עליו והוא נגרר כבהמה אחר פיתוי יצרו, אזי נזעקים כל מצפוני הלב, הם מייסרים ומכים אותו בשוטי אש, תובעים ממנו על מה ולמה עשה את הרעה הזאת, ואזי רבים סיכוייו שאכן יחזור וישוב, ואם ישכיל – הוא גם יגדור גדרים שלא ייכשל עוד.

לעומת זאת, כאשר האדם נכשל בשוגג, הרי כל המצפונים הללו רדומים; הוא חוזר ועושה את המעשה מבלי לחוש מאומה, וככל שמתרגל לכך, כן פוחתת ערנותו.

אם אנחנו דנים מצד חומרת המעשה – ודאי שהמזיד חמור יותר, אך אם נחשוב מי עלול יותר שלא לשוב בתשובה, הרי השוגג מצוי בסכנה זו פי כמה; הוא יכול להישאר בשפל מדרגתו כל ימי חייו, מבלי להרהר אפילו פעם אחת בתשובה!

* * *

התורה הקדושה מספרת על שני אויבים מרים, עמם התמודד יעקב אבינו. לבן הארמי ועשו הרשע. אלו הם שני כוחות רע שבלב האדם. עשו האדמוני מגלם את 'רתיחת הדמים' בה מתנסה האדם בתאוות רעות שגורמות לו לעבור במזיד על התורה. לעומתו לבן, מסמל את אותן עבירות שבאות בהיסח הדעת ובשוגג.

כלפי חוץ נדמה שעשו הוא הרוע המאיים יותר; הוא בא בגלוי להרוג ולרצוח. לעומתו לבן, בא כדואג ורחמן; הוא מפרנס ואוהב את הילדים, אך כולנו יודעים שלבן הוא זה ש"ביקש לעקור את הכל". מול רוצח גלוי, קל יותר להלחם מאשר מול אויב סמוי.

טומאה זו שמקורה בלבן הארמי – אומר רבי נתן – גורמת לאדם 'להיות כבד', להתהלך בעצלות וברפיון-ידיים; היא מפילה תרדמה וחוסר רצון, גורמת לאדם להסיח דעת ולשכוח מי ומה הוא. בעורמה ובתחבולה זו היא גוזלת את מיטב אוצרותיו של האדם, פי כמה מאשר הטומאה הגלויה גוזלת ממנו.

נתאר לעצמנו, קם לו אדם בבוקר. לפתע ניצב לו השטן ומתחיל להסית אותו למשהו אסור חלילה. השטן יודע שהוא מהווה סכנה לאדם המחפש מפלט, אך התמנון המפלצתי הזה מנסה ללופתו בזרועותיו הארסיות. מנגד, האדם גם הוא מחפש דרכים להימלט, בורח כל עוד נשמתו באפו, זועק ומתפלל, ועושה כל אשר בידו שלא להיכשל.

לעומת זאת, הנה הוא קם בבוקר. הוא לא רואה שטן ולא נחש. יש לו סתם איזה מצב-רוח מדוכדך. הוא קצת ירוד. מין טמטום כזה שורה עליו. חושיו רדומים. הוא לא חש שהוא נתון במאבק מר ביותר, אבל בו בזמן גוזלים ממנו את אוצרותיו היקרים ביותר:

הנה הוא כבר הפסיד ברכות השחר, תפילת שחרית גם כן עברה חטופה וחסרת כונה, הוא מפסיד שעות של אמונה ושמחת המצוות, הוא מפסיד ומפסיד מבלי להרגיש כלום – והגרוע מכל, הוא אפילו לא חוזר על כך בתשובה, מצפונו שקט, אין לו הרגשה של עבירה.

* * *

יעקב אבינו קם ובורח מביתו של לבן!

הוא מלמד אותנו לדורות, לשים עין פקוחה על כל אותם אויבים סמויים שעובדים כאילו יחד אתנו ונראים כה אמינים; ללמוד לזהות אותם ולהיזהר ולברוח מהם.

פרשה זו מלמדת אותנו לפחד מאותם שגגות וטמטומי לב, לא פחות מאשר תבערת העבירות הגלויות – ואפילו אולי יותר; להתפלל ולבקש להינצל מהם, ולא לתת להיסח הדעת לעשוק אותנו.

ככל שנשים לב להישמר מאותם אויבים סמויים, כך נקבל את הסיוע העליון לשמירה מעולה.

(עפ"י ליקוטי הלכות, חלב ודם א)

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support