האויב המסוכן ביותר, הוא האויב הידידותי. הוא מראה את עצמו כידיד טוב, שמעוניין לעזור ולסייע. אך דווקא מפני כך, הוא המסוכן ביותר.

כזה היה לבן הארמי; דוֹד ידידותי, שלא איים מעולם על יעקב בן אחותו ברצח. אפילו כשרדף אחריו, לא בא באקדח שלוף, אלא בטענות ערמומיות ומתוקות: מדוע ברחת? רציתי ללוות אותך במוזיקה מרגשת, ולנשק לבניי ולבנותיי…

אך פרשת השבוע חושפת את פרצופו האמיתית, ואומרת: "ארמי אובד אבי"; "לבן ביקש לעקור את הכל" (רש"י). דווקא אותו דוד ידידותי, הוא המסוכן ביותר, אף יותר מפרעה הרשע. "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכל" (הגדה של פסח). ללמדך, שהאויבים הידידותיים הם המסוכנים ביותר.

* * *

סיפור עם מסר דומה, אירע עם רבינו הקדוש:

בהיותו בחיפה, הגיע לרבינו ערבי צעיר, ודיבר אתו בערבית בחביבות גדולה. רבינו לא הבין כמובן מילה אחת, אך הוא התמיד בידידותו ובכל ארוחה היה מגיע לשוחח עם רבינו בחביבות ואהבה. פעם אחת בא אליו הערבי חמוש בנשק, והתחיל לצעוק עליו. רבינו לא הבין מה הוא צועק, אך אישה אחת שהייתה שם והבינה ערבית, הזהירה את רבינו שיברח, שכן הערבי מתכונן להרגו נפש. רבינו ברח והסתתר בבית הצדיק רבי זאב מאוסטראה.

לאחר מכן, חזר הערבי וחיפש את רבינו, ואמר: היכן הוא אותו האיש? אני אוהב אותו מאד, ואני מוכן אפילו לתת לו את הסוס שלי שירכב עמו לטבריה… "וכן היה, שבא רבנו זכרונו לברכה אל האכסניה שלו, ובא הישמעאל ולא דיבר עמו כלום, רק שתק ושחק. ואחר כך חיבב אותו זה הישמעאל מאד באהבה יתירה".

"וענין זה של הישמעאל" – כותב מוהרנ"ת – "היה פליאה גדולה. ואמר רבנו זכרונו לברכה, שהיה לו ייסורים מהאהבה של הישמעאל, יותר מן השנאה והכעס שלו! וכפי הנשמע מפיו הקדוש, שהיה בעניין מעשה זו שהיה לו עם הישמעאל, סכנה גדולה, וכמדומה שנשמע מפיו הקדוש שאמר שזה הישמעאל היה הס"מ בעצמו, וברוך השם שניצל ממנו בשלום בחסדי השם" (שבחי הר"ן, יז).

וממעשה זו אנו למדים לימוד נפלא: כשהס"מ נלחם ובא בנשק, זה באמת לא נעים. אבל כשהוא בא בידידות ואהבה, זה מייסר ומסוכן הרבה יותר…

* * *

גם בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן, מדבר רבינו על כך. שם הוא מפרש את המעשה שסיפר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג ע"א) על גל שרצה להטביע את הספינה, ובראש הגל עמד מלאך מזיק שהיה נראה כלפיד אש לבנה. וכך הוא מפרש: הגל הוא היצר הרע, שרוצה להטביע את הספינה; את החן והחשיבות של ישראל. וכיצד הוא עושה זאת? באש לבנה! הוא לא בא כמלאך שחור משחור, עם פרצוף שטני מאיים. אלא הוא מתלבש במצוות, ובא כמלאך לבן טהור…

כך הוא גם עושה אתנו בחודש אלול:

הוא בא אלינו בדמות מלאך לבן, ומעורר את לבנו בהתעוררות גדולה מדי, כשכוונתו הפנימית היא 'לעקור את הכל'; לגרום לנו עייפות וכבידות, עד שנוותר מיוזמתנו על ה'אלול' של השנה…

כשיום הדין מתקרב, והנשמה היהודית מתעוררת, מְלַבֶּה השטן הלבן את אש ההתלהבות ללא פרופורציה, ונוטע באדם רצונות שאין ביכולתו להגשימם; "ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל, אפילו מה שיכול! ויש שנפלו כל כך בדעתם, עד שאינם יכולים אפילו ללמוד דף גמרא או פרק משניות, מחמת שיודעים שצריכים לעשות הרבה מאד, ומחמת זה אינם עושים כלל" (ליקוטי הלכות, תרומות ומעשרות ג, ב).

ההתלהבות מצד עצמה היא אמיתית לחלוטין, אך כשהיא משמשת כלבוש ליצר הרע לעייף ולייאש, היא מסוכנת עד מאד. "כי באמת בוודאי היה ראוי שיהיה כך, כמו שבוער בלבו, ולקדש עצמו בכל הקדושות ולהפוך פניו מהעולם הזה לגמרי וכו' וכו', ויותר ויותר. אבל אף על פי כן: וכי מפני שאינו יכול להרוויח כל מה שיכולין להרוויח בזה העולם, לא ירוויח כלל? וגם יפסיד חס ושלום מה שיפסיד רחמנא ליצלן?" (שם).

"כי באמת, אף על פי שבוודאי ראוי לאדם לעבוד את ה' יתברך בכל מיני עבודות, ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר. אף על פי כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך. על כן, כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה. ואם אין אתה זוכה להתגבר לעשות כראוי לך, על כל פנים עשה מה שתוכל, הן מעט הן הרבה" (שם).