האדם עץ השדה
כ״ד בסיון תשע״ט
לכאורה, מה שמחה היא בט"ו בשבט? מה שמחה היא "לחגוג" את שמחתם של העצים דווקא כאשר הם במיעוט יפיים, כאשר הם שוקעים בבוץ ובלכלוך, כאשר עליהם נשרו מהם, פירותיהם עדיין לא החלו לגדול והם בשיא כיעורם? מוסר ההשכל אותו צריך כל אדם ללמוד מט"ו בשבט. (מועדים) (טו בשבט)
תורת החסידות רואה במסר הנובע מהיום המסוגל, יום ט"ו בשבט, מסר של חיזוק ועידוד בתוך עומק ימי החורף הקשים והקרים. כביכול, בא יום זה לומר שגם עתה, כשהקור חודר עד לשד העצמות, ואין במה להתחמם, אין במה להרגיע את סערות הרוחות העוברות עלינו חדשים לבקרים, צרות רודפות צרות וכל יום קללתו מרובה מחברו – בכל זאת, יש בכוחנו לקום ולומר: גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, הגאולה התחילה, הגאולה בפתח, התקווה קיימת, הישועה נמצאת כבר באופק.
בכדי להבין טוב יותר את המסר עלינו להתבונן בפליאה העולה מאליה בכל הקשור ל יום ט"ו בשבט: הנה באים חז"ל ואומרים, היות שכבר עברו רוב ימי הגשמים, לכן עלינו להפוך את יום זה כיום חג לאילנות, ועלינו, כאילו, לבוא לעצים ולאילנות ולומר להם: מזל טוב! שנה טובה ומבורכת! ראש השנה לאילנות!
וכי אין כאן לועג לרש בקנה מידה הגדול ביותר?!
אם היינו באים, למשל, בימי האביב או בימי הקיץ, לאילנות המלבלבים והמלאים ענפים ועלים, פירות וצבעים וריחות נעימים המפיצים את ריחם לכל עבר, ואומרים להם אז "הידד! מזל טוב! שנה טובה ומבורכת!" – ניחא, הכול היה מובן מאליו. זה באמת הזמן לחגוג סביבם…
אבל לבוא עכשיו, בתוך עומק ימי החושך והלילות הארוכים המלאים גשמים ושלגים וסערות רוחות, שלעתים גורמים גם לתוצאות הרות אסון לעצים, למראם וריחם; אין זכר לשום עלה, וודאי שאין זכר לשום פרי או חניטת פרי; יש עצים שגם ענפיהם כמעט ונעלמו. והנה, עומד לו העץ המסכן בתוך שלוליות בוץ ולכלוך, כאשר הוא ערום למחצה לשליש ורביע או לחלוטין, ואנו, כביכול, באים, עומדים לפניו ברגע קשה כל כך ואומרים לו: עץ יקירי! הידד! מזל טוב! ראש השנה שמח! – וכי אין בכך לגלוג וצחוק על מעמדו הנחות והגרוע?! הרי חז"ל כבר לימדונו: אל תסתכל על חברך בשעת קלקלתו…
אבל כאן טמון סוד גדול של חיזוק עצום לבני ישראל לכל אורך ימי גלותם, באופן כללי, ולכל אחד ואחד במעבריו הפרטיים והאישיים. כי דווקא עכשיו, כאשר נראה לעין כל, לפחות מבחינה חיצונית, שהעץ עומד במצב הגרוע ביותר שיכול להיות, בכל זאת, האמת האמיתית היא הפוכה לחלוטין! כי דייקא עכשיו, כאשר רוב הגשמים כבר מאחורינו, 'השרף' מתחיל לבצבץ מתוך מעמקי האדמה ולהיכנס בגזע ובעץ ובענפים והעלים, ולאט לאט 'שרף' זה יגרום לעץ לקרום שוב עור וגידים ולהתלבש בענפיו ועליו המקסימים והנפלאים והתוצאות תהיינה בסופו של דבר פירות מתוקים וטעימים המפיצים ריחם לכל עבר…
ולכן, עכשיו, ברגע הצמיחה הפנימית והנסתרת, בוא לעץ ותודיע לו על כך! תן לו את החיזוק הראוי לו, תאמר לו שכדאי לו לעמוד איתן ולא להתבלבל ולא להירתע מהמראה החיצוני שלו, שיחזיק מעמד בלילות החורף הקשים והסוערים תחת מעטה הגשמים והשלגים, כי הנה הנה 'השרף' התחיל כבר לבוא, ומשם הדרך בטוחה להראות לכולם את יופיו והדרו, ולכן תאמר לו בהחלט: מזל טוב! שנה חדשה שמחה באה עליך! ראש השנה לאילנות!
* * *
בספרים מבואר שהיום המסוגל הזה, יום ט"ו בשבט, הוא בעיקר בכדי לעשות עניין בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, וזאת בכדי להעלות את זיכרון ארץ ישראל על לבבנו ונפשנו…
והנה, גם ארץ ישראל, כהיום, כאשר היא עדיין נראית כאילו ריקה מבניה ויושביה, העם היהודי, ברובו, עדיין מפוזר ומפורד בין העמים, בית המקדש חרב, ושלטון זר ומנוכר לכל סממן יהודי שולט שם – ונראה לעין כל כאילו אין תקווה ואין נחמה למציאות הקשה כפי שארץ ישראל נראית ממבט חיצוני. אבל עלינו להאמין שגם כאשר לילות החורף של ימי הגלות קרים וקשים מנשוא, המציאות הקודרת משאירה הרגשת דיכאון ועצבות, אבל 'השרף', 'השרף' הפנימי והאיכותי ודאי קיים, והוא כבר עכשיו מחולל פלאות, והנה הנה הוא בא, ואז לפתע פתאום יבוא האדון אל היכלו וכולו אומר כבוד והדר ותפארת בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה.
* * *
'האדם עץ השדה'. כל אחד ואחד צריך לקחת לו ביום המסוגל הזה – יום ט"ו בשבט, מוסר השכל של חיזוק ועידוד מהרעיון של תהליך צמיחת העצים, ולומר גם לעצמו: גם כאשר הכול נראה אבוד, גם כאשר רוחות סוערות מנענעות אותי לכל צד ולצדי צדדים, גם כאשר הכול מסביבי נראה כבוץ טובעני ורפש ולכלוך, גם כאשר אין לי בלב שום טיפת חמימות ורגש קודש – בכל זאת: 'השרף' בפנים ודאי עושה את שלו, התורה והמצוות והמעשים טובים הם גשמי ברכה שבסופו של דבר הם מעלים ומביאים מעמקי עמקים את 'השרף' הדרוש לגידול הנשמה… ואם רק יחזיק מעמד הוא יראה בסוף את עצמו ביופיו והדרו בהתקרבות ראויה לבורא העולם ולצדיקיו האמיתיים.
