אל תבט אל מראהו

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, התבטא פעם: "אני יכול להבין את המהר"ם שיף המוקשה ביותר, אך לא אוכל להבין אדם קשה". המהר"ם שיף כתב חידושים מאוד מפולפלים המצריכים מאת הלומד חשבון מדוקדק לפרטי פרטיו. לחשב את כל פרטי המציאות בצורה נכונה, את זה רבי נתן היה יכול לעשות. אך כשאנו מדברים על אדם, התמונה שונה לחלוטין. אדם איננו מכונה. אי אפשר להסתכל על הנתונים שמסביב לאדם ולהכריע על פיהם, ובוודאי שלא לצפות מראש מה הוא יעשה.

לא רק בגלל שאיננו יכולים לדעת את הקשיים שעוברים עליו, או את נקודת ההתחלה שלו וכדומה, אלא בעיקר בגלל שבכל אדם קיים עומק שאי אפשר לאדם אחר לעמוד עליו. גם שמואל הנביא שנקרא "הרואה" (שמואל-א ט) בשל יכולתו לראות את המציאות לאמיתה, לא עמד לעומקו של אליאב כאשר חשב כי הוא ראוי למלכות, כשהקב"ה הודיע לו: "אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שם טז). שמואל לא טעה בראייתו. הקב"ה רק אמר לו כי קיים חלק נוסף שאותו לא ניתן לראות: את הלב שעומד מאחורי כל הדברים. לא ניתן להסיק מהחוץ אל הפנים בצורה פשוטה שכזו. לב האדם מאוד מורכב.

אנחנו נוטים לקטלג

קיימת נטיה מסוימת לקטלג את אלו שמסביבנו. להגדיר מהרגע הראשון בנחרצות: הוא לוקה במידה הזו, ההוא לא רציני, וההוא בכלל לא מתחשב באחרים. אמנם, גם אם ראינו מעשה שמשקף חוסר התחשבות בזולת, עדיין יש מקום להכיר בכך שאנחנו לא יודעים מה העומק שעומד מאחוריו. ברמה הפשוטה – אולי הוא קם על רגל שמאל, קרה לו דבר מצער וכדו', וביתר עומק, בהבנה שכל מיני מצבים נפשיים יכולים להיות הגורם לאותו מעשה, ולא בהכרח אותה מידה רעה שקופצת למחשבה שלנו ברגע הראשון.

הנזק שיוצא לנו מכך הוא לא רק השפיטה המוטעית על אחרים. הוא מזיק לעצמנו יותר מלכל אחד אחר. "רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם מחמת מרה שחורה ועצבות מחמת שנופלים בדעתם מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם… על כן צריך האדם להשכיל מאוד על דבר זה, כי כל הנפילות שבדעתו, אף-על-פי שהוא מחמת מעשים רעים שעשה באמת, עם כל זה הנפילה שבדעתו והעצבות והמרה שחורה שנופל עליו על ידי זה, הכל הוא רק מעשֵי בעל דבר [היצר הרע], שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי, חס ושלום". בשעת נפילה טענותיו נשמעות הגיוניות ואמיתיות, אך במקום אחד הוא מצליח להכניס את שקרו מבלי שנבחין בו. מעשה לא מעיד על אדם. גם רצונות רעים, שאיננו ממעיטים בחומרתם, ואפילו עבירות, הם צורה בה פעלנו, אך הם לא גילוי של מהות.

למה אתה חושב שאתה יכול להגיה את עצמך?

הראשונים כתבו כי מי שלומד בספר ונדמה לו שנפלה לו טעות דפוס שמשנה את המשמעות של הדברים, אפילו במעט, אסור לו להגיה את אותה טעות. גם אם ברור לו שזה כך, וכל הקטע שהוא קרא הרגע הוכיח כיוון מסוים וכעת כתוב ההפך לגמרי, אף על פי כן, לך תדע למה הוא באמת התכוון. ר' אליעזר שיק הי"ו הוסיף – ולמה אדם חושב שהוא יכול להגיה את עצמו? האם אתה באמת יכול להבחין במה שקורה בעומק פנימיותך? וגם אם נדמה לך שזו טעות גמורה, אולי זה יתבאר בהמשך? כמה פעמים היינו בטוחים שאנחנו תקועים בתוך הרע, וגילינו שהכל היה אחיזת עיניים?

הדברים שייכים ביותר לשמחה. פעמים שהיצר מעמיד בפנינו את כל הרע שעשינו כשאנחנו רוצים לשמוח בעשיית דבר טוב. במצב כזה אנחנו צריכים לדחות את כל הרע ולומר- אנחנו לא ממעיטים בחומרתו, אבל הוא לא משקף. מאחורי המעשים שלנו עומד עומק כל כך גדול, שפשוט אין לנו מושג ממנו.