האדם והבהמה בספירת העומר

אין דבר גרוע מחוסר שכל. הטיפש מועד לכל הטעויות שבעולם, זהו גם הפתח לכל הכישלונות הרוחניים, כפי שאמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א).

מאידך גיסא, העדר השכל לא נברא לחינם, שכן רק על ידו ניתן ללמוד ולקבל מחכמת התורה, וזאת מפני שהשכל האלוקי כל כך גבוה ורחוק מאתנו, שאם נבקש להבין בדיוק למה ומדוע עלינו לקיים את המצוות, או שנרצה לקלוט בשכלנו הדל כמה צודקות הנהגות הבורא – אזי נטעה ונתעה לבטח.

כך, שרק על ידי צימצום המוח ושיעבודו לאמונה ניתן לקבל ולהאמין את אמת התורה.

* * *

"חכמה ומלאכה גדולה להיות כבהמה" – אמר רבינו הקדוש (שיחות הר"ן טו), כאשר הכוונה היא שרק כך יכול האדם להחכים באמת. זאת כאשר יידע אדם שהשכל האנושי מוגבל מלהשיג בעצמו מהי האמת המוחלטת, יצמצם את מחשבתו הטבעית וישתעבד לקבל אותה דרך האמונה.

אולם, אין זה סותר כלל את חובת האדם להתרחק בכל יכולתו מהתבהמות; האדם חייב להפעיל את שכלו ולא לתת לעצמו להתנהג כבעל חיים במילוי מאוויי הגוף; אסור לו לתת לרוח השטות לשלוט בו, ועליו לזכור תמיד את מעלתו כאדם בר דעת שלא נמשך אחרי דחפים גופניים שפלים.

"כי גדר האדם שיהיה רחוק ממעשה בהמיות, שהם כל התאוות הרעות, שהם כסילות ושטות ושגעון, בחינת בהמה ממש. ובשביל זה ה' יתברך חונן לאדם דעת, כדי שיתרחק ממעשה בהמה. כי הדעת, שהוא גדר האדם, הוא ההיפך מכל התאוות", לשונו הטהורה של רבי נתן.

* * *

האדם אם כן, נחון בשני כוחות מנוגדים: החכמה והאמונה, האדם והבהמה שבו – כדי להשתמש בהם בכל פעם במקומם הראוי. החכמה – כחומה מול התשוקות הבהמיות; והאמונה – ככלי לקבלת אמת התורה.

שני אלו תלויים זה בזה, כמה שהאדם מונע את עצמו ממעשה בהמה, כך הוא יכול לגשת אל האמונה כדי לקנות שכל אמיתי.

* * *

היצר הרע מנגד, לא מייצר כוחות חדשים באדם; הוא בסך הכל מבלבל את המקום ואת הזמן הנכון שבהם יש להשתמש בכלים המנוגדים הללו.

היצר מנצל את כוח צמצום השכל כדי להרגיל את האדם בעשיית מעשים בהמיים מבלי לתת את הדעת על כך, ומצד שני הוא מעורר אותו להיות 'בעל שכל' כדי לחקור ולשאול על כל דבר שהוא שומע מפי הצדיקים על דרכי רחמיו של הקב"ה: 'איך יתכן, למה ומדוע' – ובכך להפריד את הלב מן האמונה.

ההתחכמות הזאת של היצר יכולה גם לבוא בצורה 'קדושה'. לדוגמא, כאשר האדם ממציא חומרות יתירות שאינן מעיקר הדין, ובגללן הוא עובר על הלכות חמורות.

כמו למשל אדם ש'מחמיר' על עצמו ומבלה זמן רב כדי להיות 'בטוח' שיש לו גוף נקי לתפילה, ובגלל זה הוא מתפלל לאחר סוף זמן תפילה.

אדם זה לכאורה משתמש בשכל… הוא ממציא בפלפוליו חומרות ודקדוקים, יותר מן האמור ב'שולחן ערוך' – אך בכך היצר מנצל את השכל ומשתמש בו במקום הלא-נכון כדי להכשילו.

כאשר האדם מתבהם והולך אחר מאוויי הגוף, אזי השכל שבו נפגם ומתחיל להתהלך בחוכמות מוטעות שמרחיקות אותו מן התורה. ההליכה אחר התאוות בלי שכל כבהמה פוגמת בכוח צמצום השכל, והחכמות המתעות משתלטות.

* * *

כדי לתקן זאת, קיבלנו את המתנה הנפלאה של 'ספירת העומר'. מנחת העומר היתה באה מן השעורים, שהוא מאכל בהמה. את העומר היו מניפים תנופה לה'.

בכוח קרבן זה תוקן כוח הבהמה שבאדם, והבהמיות קיבלה כוח להוות כלי של התקרבות לה', כלומר, להיות כבהמה בכל הנוגע לאמונה, אבל בד בבד להתרחק מכל מעשה בהמה.

הנפת העומר ממקדת את כוח צימצום השכל, שלא להשתמש בו כי אם במקום הנכון. מיקוד זה הינו עיקר ההכנה לקבלת התורה, קבלת השכל האמיתי.

* * *

בימי ספירת העומר, הבה נעורר את הרצונות והכיסופים שבלבנו, להיכלל בתיקון הגדול שבקרבן זה, לזכות ולתקן את כל אשר פגמנו בצמצום השכל, ואת השימוש שעשינו בו לעשיית מעשה בהמה.

זוהי העת לזעוק על כך, שנזכה להיטהר מכל שכל מוטעה ומכל אמונה מוטעת המביאה לידי השתעבדות חסרת שכל למאוויים גופניים, ומאידך – לזכות לקדושה עליונה, לשכל אמיתי, שיודע להבחין בין רע לטוב, ומאמין במה שצריך להאמין.

(עפ"י ליקוטי הלכות פקדון ד-ד)