ימים ספורים חולפים מאז התיישבנו לקונן על החורבן, זעקות הנהי זה עתה פסקו, והנה 'שבת נחמו' פורשת כנפיה…

בעיני רבים זוהי הכרזה על התנערות מאותה מועקה שליוותה את ימי בין המצרים. רוח של עליצות מתפשטת בקרבם. אוירת פורקן וחופש. לא עוד התנזרות ממנעמי הגוף. לא עוד כובד הראש…

לעומתם יש שמקבלים זאת בישוב הדעת וברוח התורה, הם לא פורקים עול, אבל בהחלט משנים כיוון; עד עתה עסקו באבלות ובצער – מעתה הם עסוקים בנוחם ועידוד, מתרומממים מן האוירה הכאובה ומגבירים את השמחה.

על אף שודאי אין להשוות ביניהם, הפלא זועק מול שניהם: מה התחדש בפרק זמן כה קצר שבו הוחלפו קולות השבר בקולות שמחה, ה"מת" אינו מונח עדיין לפנינו? הריסות בית המקדש כבר קמו? הגלות כבר פסקה ושכינה שבה למקומה? מהי ההתעלמות הזאת מן המציאות הקודרת הניצבת במלוא חומרתה לנגד עינינו?

הפלא מתעצם נוכח העובדה שהכל מתוכנן מראש: ביום פלוני נבכה – וביום שלאחריו נשמח! מה ההגיון שבדבר?! הייתכן שיאמרו לאדם "בעוד חודש תכיר בעובדה שאתה חסר-כל וצערך יגדל עד שמי רום – ולמחרת תשכח מזה ותשמח כאילו לא חסר לך דבר"? הלא הוא ישאל מיד: "האם באותו יום מחר אכן יתמלא חסרוני? באם לא – מדוע אשמח?

להבנת הדברים, עלינו להפנים כמה יסודות חשובים:

תכלית הבריאה היא לגלות את מלכות ה' בעולם. הבריאה מכוסה בלבוש של טבע שמסתיר את המציאות האמיתית, שיש מנהיג לעולם. מהסתרה זו שואבים כל חלקי הרע את כוחם.

כל הצלחתו של היצר במלחמתו עם האדם נובע מהצלחתו לקבע את ההסתרה הזאת בלב האדם, כאילו אין הוא מושגח כל רגע מאביו שבשמים. מכאן ואילך, הדרך פתוחה לכל חטא, חלילה.

עלינו הוטלה אפוא המשימה לגלות את הנהגת ה' בעולם – על ידי שנאמין בכך.

בית המקדש היה צינור מופלא להנחלת אמונה זו לבאי עולם, דרכו שאבו בני תבל את הידיעה העמוקה של "ושכנתי בתוכם", ממנו יצאה אור לעולם שהאיר את המציאות האמיתית שמאחורי הבריאה.

כשחרב בית המקדש, ניתן לנו התפקיד המיוחד לשוב ולבנותו – על ידי העמל בנושא האמונה. עמל זה בא להשריש בלבנו את העובדה, שגם אם איננו רואים את הנהגת ה' בעולמו, הריהי קיימת.

עמל האמונה נחלק לשניים:

החלק הראשון נעשה על ידי האבל שנועד לבסס בנו את האמונה מול ההסתרה הקיימת בבריאה. כי בעוד שבעיני "טבע" נראה שאין על מה לבכות – מכיון שהמציאות הקודרת הולכת ונמשכת בלי סוף – האבל מכריז שיש מה לחפש וכי מתחת למעטה ההסתרה קיימת השגחה מלאה משמיים שתביא בסופו של דבר לגאולה שלמה, ובהתאם לתובנה זו אנו עומדים הכן ומחכים לגילוי המיוחל.

החלק השני, נעשה על ידי הנחמה. זוהי דרגה גדולה יותר באמונה שמחייבת התבוננות עמוקה פי כמה, דהיינו, לא רק להאמין שיש מוצא מן הגלות, אלא להאמין שהגלות עצמה היא טובה מופלאה עבורנו, שכן אבינו הרחמן יודע מה טוב בשבילנו ועל אף חטאינו הוא הטמין בתוך העונש עצמו חסד ורחמים שאין כדוגמתם. זה אמנם כואב בפועל, אך התמורה לכאב זה – עצומה ונשגבה מאין כמוה. זוהי מהותה של נחמה: חרטה על צורת ההסתכלות הקודמת והכרה מחודשת בכך שהכאב אינו לשווא; "יש שכר לפעולתך", ומתוך הכרה זו אכן נמתק הצער.

שני חלקי אמונה אלו בונים מחדש את קדושת בית המקדש שהאיר את אור האמונה זו בעולם.

כמובן שבעינינו איננו רואים נכוחה את המציאות האמיתית הזאת, רק הצדיקים האמיתיים יכולים לעצום עיניים מה"כאן ועכשיו" – אל סוף התכלית ולרכז את כל חושיהם אל אותה אמת בהירה. אך ברחמיהם מגלים לנו הצדיקים את אותה אמת ברורה, שכל מהותה של הגלות הכללית והפרטית איננה כי אם פעולת קירוב ואהבה משמיים, ועלינו רק להאמין להם ולקבל את דברי קודשם, ולהתחבר לאמת זו ולא לתת להרגשה הטבעית שבנו לפרש פירוש שגוי את אשר קורה לנו.

שבתות הנחמה אינן אם כן זמן של פורקן, עבודת האמונה בימים אלה גדולה פי כמה מאשר בימי האבלות שבהם לפחות חלק הכאב גלוי כאשר עינינו רואות שאנו בגלות והמקדש חרב. אמנם זהו זמן של התעצמות בתחום השמחה, אך היא מחייבת התבוננות עמוקה במטרת הגלות, תוך קבלת עול מלכות שמים, שרק על ידה ניתן להגיע לשמחה ואמונה שלמה.

(על פי 'ליקוטי הלכות' מילה ה')