ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > דרכי השמחה (ד)

דרכי השמחה (ד)

י״ג בסיון תשע״ט

אם עד עתה עסקנו בעוצם מעלת השמחה ובחשיבותה הגדולה, נשאלת השאלה: איך משיגים שמחה? מהן הדרכים בהן יכול אדם, כל אדם, בכל מצב, להיות שמח? ואיך יצא אדם, שנפל לעצבות, לצאת מעצבותו ולקפוץ למעגל השמחה לפתע פתאום? מאמר רביעי בסדרה.

לחצו כאן למאמרים הקודמים: [מעלת השמחה] | [שמחה של מצוה] | [שמחת שבת ויום טוב]

אם הפרק הקודם עסק בשמחת שבת ויו"ט, כי אז ההמשך הטבעי לו הינו הפרק הזה, כי ראה זה מצאנו בספר לקוטי הלכות: "כי כל הדרכים והעצות הקדושות שיכולים לבוא על ידם לשמחה וחדוה, כולם מתעוררים ומאירים בשבת באור גדול… ואז בשבת בקל יוכל להמשיך על עצמו דרכי השמחה ועל ידי זה יזכה להמשיך השמחה של שבת גם בימי החול, שזה עיקר הקדושה שממשיכין משבת על ששת ימי החול" (ליקוה"ל, או"ח, עירובי תחומין ו,א)…

דרכי השמחה שונים ומגוונים בספרים הקדושים, רבינו ז"ל אספם כעמיר גורנה, בחרם והרחיבם והוסיף עליהם הרבה מעצותיו הוא, כדי להדריכנו אל המידה הטובה והיקרה הלזו, השמחה.

בראש וראשונה בולטת העצה הגדולה של רבינו – "אזמרה" (ליקו"מ, ח"א תורה רפב) כינוי בו מכונה מאמרו הקדוש בלקוטי מוהר"ן, בו גילה רבינו את עצתו הקדושה הזאת הנדרשת כמין חומר בתוך הפסוק "אזמרה לאלקי בעודי" שאמר דוד המלך ע"ה. אותה דרך, משום שהזהיר רבינו הקדוש ללכת בה, זכתה להתלהבות יתירה בקרב תלמידי רבינו ובראשם רבי נתן ז"ל הכותב על אודותה לבנו ר' יצחק ז"ל: "הפוך בה והפוך בה וסיב ובלה בה, וממנה לא תזוע, שאין לך מדה טובה ממנה, ובכל יום ויום יהיה הדרך הזה בעיניך כחדש" (עלים לתרופה כה) – – –

על פי דרך זו – עיקר שקיעתו של אדם בעצבות היא מחמת ידיעת שפלותו והתבוננות במצבו הרוחני הירוד; וכך היה רבינו אומר: כשאדם רואה שהוא שפל מאד אסור לו לפול ברוחו, אלא הוא מוכרח להחיות את עצמו, שיתבונן בדעתו: איך יתכן שלא קיימתי מצווה כלשהיא, הכיצד זה לא עשיתי בכל זאת אי פעם מעשה טוב, הלא מתענה אני ביום כיפור ובתשעה באב גם כן, ובכל ארבעת התעניות גם כן – אם כי לבי כואב לי מאד – ואני הולך לפעמים למקוה; ואפילו אחרי כל הקלקולים ר"ל מתייגע אני מאד ורוצה מאד להציל את עצמי וכו' ואיך שהוא, על כל פנים, איזה שהם נקודות טובות יש לי בתוכי ממה שכמה פעמים קיימתי רצון הבורא יתברך" – – –

כאלה הם הדברים ששח רבינו כאשר התחיל לגלות את הדרך הקדושה הזאת, אחר הפטיר: "בכך מוכרח אדם להחיות עצמו, ולא להתייאש בשום אופן" (מתוך מכתב תל"ג בעלים לתרופה, שם נאמרו הדברים ביידיש).

התורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, המבארת את הדרך הזו ביתר עמקות, מגדירה זאת כהכרעה עצמית לכף זכות, שכוחה יפה כלפי מעלה. כלומר, שכאשר אדם הנמצא בשפל מדריגה מוצא בעצמו זכויות, "נקודות טובות", הרי הוא מכריע את עצמו מכף חובה לכף זכות והופך אמנם לזכאי בעיני ה' המסייעו בשל כך להכנס לזְכוּת ולחזור בתשובה, "היינו, כמו שצריכין לדון אחרים לכף זכות, אפילו את הרשעים, ולמצוא בהם נקודות טובות, ועל ידי זה מוציאין אותם באמת מכף חובה לכף זכות… כמו כן הוא אצל האדם בעצמו, שצריך לדון את עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק את עצמו שלא יפול לגמרי חס ושלום רק אדרבא – יחיה את עצמו וישמח את נפשו במעט הטוב שמוצא בעצמו, דהיינו, מה שזכה לעשות מימיו איזה מצוה או דבר טוב. וכמו כן צריך לחפש עוד, למצוא בעצמו עוד איזה דבר טוב. ואף שגם אותו הדבר מעורב בפסולת הרבה, עם כל זה, יוציא משם גם כן איזה נקודה טובה. וכן יחפש וילקט עוד הנקודות טובות" (ליקו"מ, ח"א תורה רפ"ב).

והשאלה המתעוררת כמו מאליה למשמע רעיון חדשני זה שהוא השגה גבוהה שהשיג רבינו, האם אין מסוכן הדבר שאדם ילמד זכות על עצמו?… אכן, מסוכן, וזה כל קושי קיומה של העצה הקדושה הזאת, ש"צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה" באותה עצה נפלאה ונוראה. אך בהחלט אין דרך זו מסוכנת כל כך, כמו השקיעה בעצבות בגלל מצב רוחני ירוד ומעשים רעים, שכבר אמרו גדולי החסידות שלא כל כך מתכוון היצר בהחטאתו את האדם לעצם החטא, מאשר להפיל את רוחו כדי שיתייאש מעבודת השם, רחמנא ליצלן.

מוהרנ"ת בלקוטי הלכות מיטיב להסביר את ה"זה לעומת זה" שבעצה נפלאה זו, כשהוא מדמה אותה לפרה אדומה המטהרת טמאים כשלעומת זה היא מטמאה טהורים (אורח חיים, הלכות השכמת הבוקר א,יב)… שכן לא לכל לאדם מיועדת עצה זאת, היא מיועדת בעיקר לאלה הנפולים בדעתם וחושבים עצמם לרשעים ורעים, אלה הרואים עצמם מנוערים מכל זיק של טוב, אלה "הטמאים" נטהרים בדרך קדושה זו; לא כן מי שרואה עצמו טוב ו"טהור" אף כי הוא באמת צדיק וכשר, הרי זו לו עצה המטמאה אותו "כי יפול לגדלות", לגאווה.

הנה כי כן, לאנשים כערכנו, שכל עיקר נפילתנו והתרחקותינו מהתורה והמצווה נובע מרוב יאוש והסתכלות של חובה על עצמנו, אלינו מיועדת עצה קדושה זאת הזועקת אלינו כפי שזעקה כנסת ישראל בשעת כשלונה – "שחורה אני ונאוה – שחורה אני בפני עצמי ונאוה בפני קוני… שחורה אני במצרים ונאוה אני … בדם הפסח ובדם המילה… שחורה אני … שנאמר יעשו עגל בחורב ונאוה אני … שנאמר כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע; שחורה אני במרגלים… ונאוה אני ביהושע וכלב… שחורה אני במלכי ישראל ונאוה אני במלכי יהודה"! (מדרש רבה על שיר השירים, פרשה א פסקה לד) ועוד כהנה וכהנה שבחים בצד גינוים, כפי שמונה שם המדרש לרוב, שבו בזמן שראו ישראל עצמם ברע ראו גם את טובתם, וכך כל אחד ואחד חייב לראות בעצמו את נקודותיו הטובות, לשמוח ולהתחזק בהם, והדבר יגרום שאף השי"ת יראה בו טובה וידינהו לכף זכות, שזוהי דרכו יתברך: "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג,כא, ועיין ליקו"מ ח"ב י"ז).

ואם אמרו חכמינו (נדה ל ע"ב) "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". הרי זה רק "כרשע" אבל חלילה לו לאדם פשוט לראות עצמו "רשע" ממש "כי אסור להחזיק עצמו לרשע גמור ח"ו, רק אדרבא – כשנדמה לו שהוא רשע גמור חס ושלום, ואפילו אם האמת הוא כך ח"ו, אף על פי כן, צריך לחפש ולבקש ולמצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה ח"ו רשע גמור כנ"ל, ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה כנ"ל" (ליקוה"ל שם).

עצה זו של חיפוש אחר נקודות טובות מהווה אפוא עצה עצומה לשמחה, ומחוץ למה שאותה עצה גורמת לחזרה בתשובה – הן על ידי העידוד ששואבים הימנה והן על ידי שדנין את האדם בשמים כשם שדן את עצמו – הרי זה מקור נהדר ונפלא מאין דוגמתו להחיות הרוח ולהגבהת הלב בבחינת הכתוב בשלמה המלך "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב ז,ו) מציאת הנקודות הטובות שבתוכנו מגביהה את לבנו ומצב רוחנו לעבודת ה' ומביאתם לידי שמחה מאין דוגמתה.

וכמו בכל דרך קודש, כך גם עצה זו אינה כל כך קלה לביצוע. רבי נתן מתאר את הקושי שבקיומה: "מגודל התגברות החושך של העצבות, צריכין יגיעה גדולה ועצומה לברר הטוב שבמצוות, דהיינו להזכיר את עצמו בהנקודות טובות שבו, לשמח את נפשו, להזכיר את עצמו: הלא אף על פי כן אני עושה מצוה, ואם היא כמות שהוא, הלא על כל פנים יש בה נקודות טובות, אשר נקודה אחת של מצווה קלה, של הקל שבקלים אין כל העולם כדאי לה וגו'; אבל מגודל החושך… קשה מאד להזכיר את עצמו בכל זה ולהחיות את עצמו ולשמח את עצמו, ומחמת זה לפעמים רוצים להפילו בדעתו לגמרי, שמזכירין אותו ריבוי עוונותיו ופשעיו העצומים ואיך הוא מלא פגמים וקלקולים בכל עת וכו', עד שנדמה לו שאפס תקוה חס וחלילה. וכל זה מעשי הבעל דבר [=היצר הרע], כי אין זה דרך ענוה כלל, רק הבעל דבר מתנכל עליו להפילו לגמרי חס וחלילה, ומגודל החושך קשה לו מאד לשום אל לבו להזכיר את עצמו בהנקודות הטובות שבו, לולא ה' עזרתה לנו בכל יום ובכל עת שמסבב בנפלאותיו העצומים, שנוכל להזכיר עצמינו לילך עם הדרך הקדוש של אזמרה לאלקי בעודי ת"ל, עיין שם היטב היטב ותוכל להחיות את נפשך תמיד כל ימי חייך" (ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות עירובי תחומין ו,ג).

קשר רב יש בין עצה זו לתורה אחרת שבלקוטי מוהר"ן חלק ב' "ואיה השה לעולה" (תורה יב) שם חוזר רבינו על הידוע בכל ספרי חסידות שכבוד ה' מלא כל הארץ ואפילו "מקומות מטונפים או בתי עבודה זרה" גם הם שואבים חיותם מאלוקותו יתברך, ומחדש, שגם "כשאדם נופל חס ושלום לבחינת מקומות  אלו,  דהיינו לבחינת מקומות המטונפים, ונופל לספיקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאד מכבודו יתברך, … זה עיקר תיקונו ועלייתו … כי זה עיקר התשובה, כשאדם מבקש ומחפש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער: איה מקום כבודו!" הוא הדבר – שבתוך הנפילה עצמה ניתן למצוא את הטוב, את כבוד ה', ניצוצי אורו יתברך, עצה זו האחרונה מבליטה את הנקודה הטובה ביותר של הנופל, שחש הוא בריחוקו מה', וכי למרות כל חטאיו לא שכח לחפש אחד כבוד ה'; עצם העובדה שהוא מחפש, מצטער ומתגעגע לה', זה עיקר תיקונו, כי זה מה שדרוש מאתו עתה, ואם עשה כן, הרי לו התחזקות עצומה בנקודה טובה מזהירה ומבהיקה אשר תעודד אותו לחפש ולמצוא בעצמו עוד ועוד נקודות טובות.

אשר על כן, כותב מוהרנ"ת, שאף כי הרבה עצות יעץ רבינו היאך להתחזק בשמחה תמיד, הרי "עיקר ההתחזקות ביותר הוא על פי מה שאמר בשני תורות קדושות, שהם 'אזמרה לאלקי בעודי' בלקוטי [מוהר"ן, חלק] א' בסימן רפ"ב ומה שאמר על פסוק 'ואיה השה לעולה' בלקוטי [מוהר"ן] תנינא בסימן י"ב, עיין שם היטב" (ליקוה"ל, אורח חיים, הלכות עירובי תחומין ו,ב).

עוד ועוד עצות ודרכים יש בספרי רבינו ובדבריו בעל פה. למשל: רבינו גורס, שהאדם יכול להכריח את עצמו להיות בשמחה (שיחות הר"ן כ) ובכך הוא מפריך את הטענה של העַצֵבִים האומרים שאינם מסוגלים לבא לכלל שמחה; בפעם אחרת אמר שאף אם בשום אופן אין אדם יכול לשמח עצמו "עצתו שיעשה עצמו כאלו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן, על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה". ור' נתן מעיר על כך שעצה זו "היא עצה גדולה מאד"! וכבר בארו ספרי המוסר שהפעולות החיצוניות משפיעות על הפעולה הפנימית, כך שעל ידי שאדם עושה עצמו כשמח, אם על ידי פנים שוחקות, אם על ידי דיבורים שמחים וכו', הריהו באמת נכנס לשמחה.

וגם כאן, בעצה כגון זו, הקושי אינו קטן, כאן בולט הצורך "להכריח עצמו" לפעולות חיצוניות של שמחה, כשלבו בל עמו… אדם במצב של עצבות חלש לכאורה מכדי לעשות עצמו שמח, אך רבינו טוען שלא כי, אלא אפשר ואפשר לו לאדם להכריח עצמו לפעולות של שמחה, ואף "לעשות ענייני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים כדי לבא לשמחה" (שיחות הר"ן מח). הדבר תלוי ברצון, שאם רצונו של אדם באמת לבא לשמחה, יציית לרבינו ויעשה מעשים אף הקשים בעיניו או נראים לו כהיתול עצמי, ובלבד להגיע אל השמחה "שהיא דבר גדול מאד" (שם).

ענה ואמר רבינו: "כפי הנראה, אי אפשר לבא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות וכו'… ורק על ידי זה באין לשמחה" (שיחות הר"ן כ)- – – זהו אמצעי מפליא ביותר שרבינו ממליץ עליו, והדבר משמש נושא לביאור חסידי בספר הגדול לקוטי הלכות בכמה מקומות. לפי הדברים בהלכות נפילת אפיים (ד,ה) יוצא שעצת רבינו להשתמש במילי דשטותא לשמחה אינה עצה של מה בכך, ואף לא של חכמה סתם, אלא עצה המבוססת על השגה נפלאה מנסתרות הקבלה, תוך הדגשה שזוהי גם הכוונה בדברי הזוהר הקדוש (ויקרא מז ע"ב) על רב המנונא סבא שהיה "מסדר קמי חברייא פרקא דמילי דשטותא"…

משגלו ישראל – גלתה מהם גם שמחתם האמיתית השייכת להם מחמת קדושתם, כלומר, שמחתם הטבעית בתורה ובמצוות גלתה ונפלה בידי אומות ורשעי העולם המשתמשים בה לצרכי תאוותיהם הרעות ושטויותיהם, כך, שהשמחה כיום "מלובשת" בדברי שטות והבל "על כן, איש הישראלי, כשמשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, אזי נעשה מזה תיקון גדול… כי מעלה ניצוצי השמחה מן הגלות, מאחר שהוא בא לשמחה על ידי מילי דשטותא אלו, כי תיכף כשאיש ישראל הוא בשמחה, תיכף חזרה ועלתה השמחה למקומה ושרשה, שהיא אצל ישראל ששם שורש השמחה האמיתית, כי ישראל יש להם לשמוח בל ימיהם בכל מיני שמחה, בלי קץ וסוף, מאחר שזכינו להאמין בה' ובמשה עבדו ובתורתו הקדושה" וכו' (ליקוטי הלכות, שם).

כך היה כשגלה דוד המלך עליו השלום בין הפלישתים – שהם כוחות הטומאה, הסטרא אחרא, שכולה עצבות ומרה שחורה (זוהר בראשית עא ע"ב. מובא בליקו"מ ח"ב תורה מ"ח) – דוד המלך – שעיקר ענינו בעולם היה לשבר את העצבות ולהגביר את השמחה עליה, ושבשביל כך חיבר את עשרת מיני הנגינה עליהם מבוסס ספר התהלים המלא שירי שמחה והתחזקות – מכונה בזוהר הקדוש "בדחא דמלכא" – כביכול בדחנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, כך, שכאשר נתפס ביד פלשתים, הרי שנשבתה "השמחה" בין "העצבות" לפיכך "חנן אותו ה' בעצה הזאת שעשה עצמו כשוטה ממש, ועשה מעשה שטות ושגעון ממש, והוריד רירו על זקנו ויתיו על דלתות השער (שמואל א' כ"א), ועל ידי זה נמלט מידם, כי על ידי מילי דשטותא דייקא באים לתוך שמחה שעל ידי זה ניצולין מהם, כי עיקר ההתגברות עליהם הוא על ידי שמחה, ואי אפשר בגלות לשמוח, כי אם על ידי מילי דשטותא דייקא" (ליקוטי הלכות, שם).

ישנן עוד עצות רבות בספרי רבינו לשמחה, בחלקם תלויים הם באמצעותן של עבודות אחרות – כמו הטהרות מתאוות ממון המהווה מקור של יגיעה ועצבון, כפי שמבאר רבינו בתורה כג, או עבודה כמו להתדיין דין ומשפט עצמי על כל מעשה שעושים, דבר המונע דין מן השמים וגורם לשמחה מרובה כפי שרבינו מבאר בתורה קסט – ובחלקם תלויים הם בסגולות שונות שרבינו אף לא ביאר את טיבן כמו – על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה (ספר המידות, שמחה ד); על ידי עצות טובות שתתן תזכה לשמחה (שם ז); הנדרים והנדבות מביאין שמחה (שם ח"ב ב); מי שמפרסם את הצדיק זוכה לשמחה (שם, ח"א טז); ביניהם סגולות הקרובות יותר להבנתנו: המאכל והמשתה הם סיבה גדולה לשמחת הלב להרחיק העצבות ודאגותיו, על ידי הריקודין והתנועות שאתה עושה בגוף נתעורר לך שמחה (שם ח) על ידי זיעה טובה (כגון שמזיעין על ידי דבר שבקדושה), על ידי זה נעשה שמחה. וכפי שרבינו מסביר זאת בליקוטי תניינא תורה ו'. מכל מקום, העצות הראשיות והעיקריות הן כמובן אלה שהוסברו לעיל בהרחבה.

עם כל זאת, יש בכל עצה ועצה שגילה רבינו פרטים ופרטי פרטים שכל אחד ואחד צריך לדעת אותם מעצמו, כי לא פירטו רבינו ותלמידיו כל עצה עד כדי כך, ודי ברוב הדברים שדברו וכתבו כדי שכל אדם בכל מקום ובכל זמן ידע להתאימן אליו ולמצבו המיוחד, וכפי שאמרנו, שהעיקר הוא הרצון, שאם חלילה מסרב אדם להיות בשמחה, ימצא תירוצים רבים לכך, וכל עצה תדחה על ידו כבלתי מתאימה למצבו המיוחד, השונה לדעתו מכל מצב אחר שבעולם

בין שאר השיקולים המסורים ללבו של כל אחר קיימות עוד כל מיני הבחנות דקות מן הדקות שעל האדם בעצמו להבחין בהם, כמו מה שרגיל על לשונו של אחד מחשובי אנ"ש, שלפעמים אין לו לאדם עצבות, אך מרוב רצון "לשמח עצמו" ולהגיע לשלימות עול שמחה הריהו נכנס במתח מיותר הגורם לו עצבות ומרה שחורה וכפי שמצאנו שרבינו אמר למוהרנ"ת בשבת קודש שכבר יהיה לו במה להיות במרה שחורה (=עצבות) כי הרי צריך להיות בשמחה שבת… או כפי שהעיר אחר מאברכי אנ"ש שלא כל עייפות או "קטנות המוחין" נקראת עצבות כזו הצריכה לעצות מיוחדות, די לפעמים לעייף לנוח או לרעב לאכול וכו' וכו' כדי לרומם את מצב רוחו… אך גם במקרים כגון אלו, יש שנבצר מהאדם לעסוק בתיקוני הגוף מחוסר זמן וכדומה, כי אז עליו להתחזק בעצות רבינו ותלמידיו. שהינם "עצות מרחוק אמונה אומן"… מים עמוקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חכמה" ו"מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"  הפוך בהן והפוך בהן וסיב ובלה בהן !

לחצו כאן למאמר הבא: [רעת העצבות]

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support