דרכו של צדיק

י״ח בטבת תשע״ז

כשנקח בחשבון את גודל הסנוור הקיים בעולם מהטכנולוגיה, הפוסעת בצעדי ענק להחדיר לכל בית ובית (איפה שרק מרשים…) את ההתפתחויות הכי חדישות בעולם, בשטח של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אף עבור אלה המתנזרים ממכשירי הקידמה כבר הוכנו תילי תילים של בלבולים ושטויות לבלות את הזמן היקר מתוך קטנות המוחין, עד שנשאר כלי ריק וידו על התחתונה… נמצאת המלחמה "פנים ואחור" – כלשון המסילת ישרים. ממילא מובן מדוע זכינו לצדיק יסוד עולם שלוחם את מלחמתינו, ויתקן את נפשותינו.

הרב שמחה גולשבסקי

רבינו הקדוש אמר: "דער אייבערשטער פירט היינט שענער די וועלט" [הקב"ה מנהיג את העולם יותר יפה מקודם] (שיחות הר"ן שז). וכתב ר' אברהם ב"ר נחמן שאף ששיחה זו נסובה לגבי ענינים גשמיים, בכל זאת מובן גם כן שהמכוון גם לענינים רוחניים (שיחות וסיפורים לג).

ענין זה, שהנהגת העולם נעשה יותר יפה, צריך ביאור; מאיזה טעם היה הנהגת העולם פחות יפה בעבר, ולמה זה אמור להשתפר כעת? האם כל כך עלינו על קודמינו – שאנו זוכים להנהגה יותר טובה?

אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, שמואל קסג): ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם: דוד ואסא יהושפט וחזקיה, דוד אמר: "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן". עמד אסא ואמר: "אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה" – אמר הקב"ה, "אני עושה כן". עמד יהושפט ואמר: "אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא הריני אומר שירה ואתה עושה" – אמר הקב"ה, "אני עושה כן". עמד חזקיה ואמר: "אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה" – אמר לו הקב"ה, "אני עושה כן".

יוצא מזה נקודה נפלאה: כמה שהאדם יותר מוגבל – אז הקב"ה עושה בשבילו יותר! אצל דוד הנצחון היה בדרך הטבע,  ואילו אצל חזקיה, שלא היה יכול להלחם כדוד, עשה הקב"ה ניסים גלויים. (יעויין בפ"י בס' מסלת ישרים מה שכתב בזה).

לכאורה זאת היא כוונת רבינו ש"מה שהקב"ה מנהיג את העולם תמיד יותר יפה" – אין זה מרוב מעלה, אלא אדרבא; ירידת הדורות גורמת שכל תקופה דורשת יותר גילויים לחזק את האמונה. וכבר כתב רבינו (לקו"מ סי' ל') שכל מה שהוא קטן ביותר ורחוק ביותר מהקב"ה – הוא צריך רבי גדול ביותר.

וכן אנו מוצאים בדרכי העבודה, שהאר"י הקדוש שהיה בדור של עקבתא דמשיחא – כדברי תלמידו ר' חיים ויטאל – גילה ברוח קודשו סתרי תורה לבאים אליו, ונתן לכל אחד תיקון הצריך לו, איך לתקן לפי שורש נשמתו של החוטא. אבל עדיין היה נחוץ תעניות. אולם כשנתגלה הבעש"ט הקדוש ביטל את ענין התעניות וחידש שצריכים לעבוד את ה' מאהבה ומתוך שמחה. והעמיד הבעש"ט את תלמידיו הגדולים שיקרבו את הציבור לתשובה. ופירש מה שאמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים" – כלומר הצדיקים שמקרבים את הרבים לתשובה והם נעשים בעלים על התשובה – "אין צדיקים גמורים (הדואגים רק לעצמם) יכולים לעמוד"…

גם הבעש"ט, אף שהציל הרבה מזרועות היאוש וממלתעות הס"א, לא לקח על עצמו האחריות לתשובתו של כל אחד ואחד.

הגדיל לעשות רבינו, שיחד עדים ואמר: "גם כי ימלאו ימי, אזי אחר הסתלקותו מי שיבוא על קברו ויאמר שם העשרה קפיטל תהלים ויתן פרוטה לצדקה, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד ח"ו אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו" (ש"ה קמא).

ואמר רבינו: "מה אתם יכולים לעשות תשובה? וכי מספיקים ימיכם וכוחכם – כולכם – לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם? רק אני עושה תשובה בשבילכם ויש לאל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה, רק העיקר מעתה לא תעשו עוד וכו'" (חיי"מ דש).

וכן אמר: "הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד" (חיי"מ שיד).

עוד אמר: "שכל אחד מאנשיו בוודאי יזכה בסוף לבוא בזה העולם למה שצריך, שיאריך ימיו ושנותיו… עד אשר יזכה לבא לענינו ולמדרגתו הקדושה שהוא צריך לבוא בזה העולם" (חיי"מ שב).

אין מנוס מהמסקנא, שרבינו הנהיג הנהגה חדשה לגמרי שלא היה קיים לפניו. כמו חזקיה המלך בשעתו שפעל שהוא יישן על מטתו וה' ילחם לו – בלי לרדוף בלי להרוג ואפילו בלי שירה – שזה בודאי הנהגה חדשה שלא היה קיים מקודם כמבואר בחז"ל כנ"ל, כמו כן פעל רבנו שמי שרק יבוא אליו ויתקשר אליו באמת – רבינו בעצמו יעמוד לצדו ויהיה אחראי עליו שלא יאונה לו כל רע, ושיתקן את כל הדרוש תיקון ויגיע למדרגתו בקדושה.

חז"ל אומרים: "אין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (ע"ז ג). לפי מה שמתקטנים הדורות ומתמעטים הלבבות, שולח הקב"ה בכל תקופה צדיק שיורה לנו את הדרך – לפי כוחותינו אנו, כמו שצמצם הקב"ה את עצמו בעת מתן תורה, כדי שכלל ישראל יוכלו לקבל את ההופעה האלקית בהר סיני, כן בכל זמן וזמן מתאימים הצדיקים את הדרך בעבודת ה', כהאריז"ל בדורו שגילה סתרי תורה, וכהבעש"ט הקדוש בדורו שהכניס בתוכנו הדרך של אהבת ה' והשמחה בו.

כמו כן הופיע רבינו בשעתו ללחום את מלחמתינו מיד הס"א האורב על הנפשות החלשות של עקבתא דמשיחא אשר אין בכוחותיהם הדלים היכולת לעמוד מולו. רבינו הוא בחינת "אבן השתיה", "קודש הקדשים", המאיר בדעת עליון עד שאין הס"א יכול לסבול גודל קדושתו ומוכרח להרפות מטרפו. (עי' לקו"ה הלכ' ק"ש הל"ד באורך מזה, ושער הכוונות ענין דרושי הלילה דרוש ז' ד"ה אמנם).

* * *

על פי האמור בהקדמה זו יש לנו להתייחס לעצות המוזכרות בספר ליקוטי מוהר"ן; שלא נחשוב, למשל, שמטבע הדברים אמירת עשרה פרקי תהלים מתקן פגמים וכו', אלא נדע שזה רק בכוחו של אותו זקן דקדושה. בזה שאנו עושים את שלנו באמירת העשרה פרקים, הצדיק עומד לצידנו ורב את ריבנו נגד מבקשי נפשינו, עד שמחזיר לנו את כל האבידות.

בתורה ד' בליקוטי מוהר"ן כתוב שעל ידי ראיית הצדיק ונתינת צדקה לצדיק ניצול מכל המדות רעות הנובעות מהד' יסודות, וכאשר מתוודה בפני הצדיק אז הצדיק מדריך אותו בדרך הישר כפי שורש נשמתו.

לולא הקדמה הנ"ל היו הדברים בלתי מובנים, שהאדם יהפוך את טבעו וישנה מדותיו מן הקצה אל הקצה הרי זה מהעבודות הקשות ביותר וצריך להרגיל את עצמו בזה הרבה זמן כמבואר ברמב"ם (הלכ' דעות פ"ב). וגם החסיד רבינו יונה שאזן וחקר הנושא של תשובה לא הזכיר שמץ מזה. אדרבא הוא כותב בשערי תשובה (שער א' אות י'): "הנה הבורא נפח באפיו נשמת חיים, חכמת לב וטובת שכל, להכירו ולירא מלפניו, ולמשול בגוף ובכל תולדותיו".

הרי מנה בזה שלשה תפקידים עקריים שדורשים מן האדם למלא: א) להכיר את בוראו, ב) לירא ממנו, ג) למשול באבריו, ז"א להתגבר על המדות רעות הנובעות מטבעו. והנה מה שנוגע ליראה, כתב רבנו בלקו"מ סי' י"ז שיראה ואהבה מקבלים מן הצדיק, לענין הצורך למשול בגוף ובכל תולדותיו, שוב מקבלים מהצדיק על ידי ראיית פניו ונתינת צדקה, היתכן ששני שליש מתפקיד האדם בעולמו עושה עבורו הצדיק?

אולם לפי האמור, אין בכך שום סתירה, בדורות הראשונים שהיו חזקים באופי היה מוטל על כל יחיד לתקן את עצמו בכוחות עצמו, אבל בדור של רבינו נשלח הוא משמים לקיים את המקרא "כי ימוך אחיך והחזקת בו", עדיין חייב האדם להגיע ליראה ולתקן כל מדה רעה, אבל כבר לא מצפים שיעשה כן בכוחות עצמו.

ולא עוד אלא שכאן נתחדש יסוד חדש, שכבר מוכרחים לקבל התיקון דווקא על ידי הצדיק כמבואר בחיי מוהר"ן (רצט): אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבים לצדיק האמת שבדור. קודם שנמצא הצדיק בעולם יכולים להתקרב להשי"ת בעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב להשי"ת באמת בשום אופן כי אם כשזוכים להתקרב אליו.

ואפשר שמטעם זה מתחילים את תפילת "שמונה עשרה" בהזכרת אברהם יצחק ויעקב במקום לומר אלקים של חסד, דין, ורחמים, היות והאבות תיקנו כל אחד את המדה שלו, לכן היום כדי לעורר מדות אלה למעלה מוכרחים לעשות כן על ידי התקשרות אליהם.

היוצא מדברינו, שיש דברים שגילה וחידש רבנו בעצמו, וישנם על ידי הצדיקים שהיו לפניו, ומכיון שכל ספר הזוה"ק הוא מלא מגילויים מרשב"י וחבורתו, והאר"י בשעתו הרבה לגלות דברים נסתרים לרוב כמבואר בכתביו, וכן הבעש"ט הנהיג הנהגה חדשה בעבודת ה' ממה שהיה לפניו – שוב אין לנו לתמוה מהשגות חדשות שאנו מוצאים בספרי רבנו ובשאר ספרים ההולכים על פי דרך הבעש"ט שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים.

נשאלת איפא השאלה, וכי בשביל דבר קטן כמו התקרבות לצדיק כבר קונה האדם את עולמו הנצחי? אולם אחרי שנתעמק בזה נמצא שזה לא דבר קטן כלל וכלל שהרי תנאי אחד יש בכל ענין ההתקרבות והוא שזה יהיה עם אמת, אנחנו חייבים להכיר את ה' עם  אמת, ולהכיר את מגרעותינו עם אמת, ולהתקרב לצדיק עם אמת.

הבעיה היא שהאדם נצמד לשקר ולא לאמת, ואינו רוצה להכיר מגרעותיו, גם מעציב אותו לחשוב על התכלית שמתקרב היום בו יאלץ לפנות את מקומו, ולנטוש את השאיפות לעולם הזה שכולם שקר ורעות רוח.

רק אחרי שהאדם מפצח את הקליפה הקשה של שקר העוטפת אותו מכל עבר, ותופס את מצבו על נכון, רק כשמכיר את אפסיות עולם הזה ופיתויו, מסוגל הוא להכיר את בוראו ולעבדו באמת, וכדברי רבינו (ליקו"מ קי"ב): להאיר בתוך החשכה לא צריכים בתחילה הרבה אמת, מספיק אפילו כמה מילים – אבל מילים אלה חייבים להיות אמיתיים.

על כן אמר רבנו שמי שיבוא אליו מלא קנאה ותאווה, מוכן הוא לטפל בו, אבל אם הוא גם דורש כבוד אז אין מה לעשות. כל זמן שאדם מכיר את פגמיו, הצדיק יכול להושיט לו עזרה, אולם כשעדיין שקוע בשקר, זה בלתי אפשרי.

אמר רבינו: "אין לי מה לעשות בזה העולם כלל. רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל להשי"ת, אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו, אז אני יכול לתקנו וכו'" (חיי"מ שז).

כשנקח בחשבון את גודל הסנוור הקיים בעולם מהטכנולוגיה, הפוסעת בצעדי ענק להחדיר לכל בית ובית (איפה שרק מרשים…) את ההתפתחויות הכי חדישות בעולם, בשטח של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אף עבור אלה המתנזרים ממכשירי הקידמה כבר הוכנו תילי תילים של בלבולים ושטויות לבלות את הזמן היקר מתוך קטנות המוחין, עד שנשאר כלי ריק וידו על התחתונה… נמצאת המלחמה "פנים ואחור" – כלשון המסילת ישרים. ממילא מובן מדוע זכינו לצדיק יסוד עולם שלוחם את מלחמתינו, ויתקן את נפשותינו.

וראה זה פלא, אף אחרי כל ההבטחות של רבנו הק', עדיין מעטים הם הפונים אליו (הגם שבתקופתינו יש התעוררות ונהירה גדולה), רבנו בעצמו התפלא על זה באמרו: "אילו היינו רואים אוצר היינו רצים בודאי אליו והיינו חופרים ומלכלכים עצמנו ברפש וטיט בשביל לחתור אחריו ולמצאו, והלא אני אוצר של יראת שמים, ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו? ושאלו – "איך אפשר לקבלו?" והשיב: "עם הפה והלב צריכים לחתור ולבקש, בפיך ובלבבך לעשותו" (חיי"מ רצה).

היות והיום ניתן להגיע לכל המדרגות – בנקל – ע"י התקרבות לרבינו הקדוש, לא פלא, שאין הבעל דבר חפץ בהתקרבות זו, וכאן הבחירה שלנו.

זכינו לראות אצל אנ"ש מהדור הקודם, בעלי השגה שאכן היטיבו להעריך את האוצר הגדול; אחד ומיוחד מהם הרה"ח ר' שמואל שפירא זצ"ל על אף היותו בטבעו שתקן גדול, לא הצליח לעצור בתוכו את געגועיו וכיסופיו לענין רבנו ולציונו הקדוש, ובכל שנה, בפורים, בעת משתה היין, היו פורצים מתוכו געגועיו בקול גדול.

לכל אלה שמבינים שהאוצר האמיתי הוא האוצר הרוחני, מבשר בספר חיי מוהר"ן (רצד): היה נראה בחוש שכל מי שנתקרב אליו נתמלא תיכף יראה גדולה ועצומה ונתלהב מאד לעבודת השי"ת אשר לא נראה כזאת. וגם עכשיו עדיין יראתו הגדולה גנוזה בספריו הקדושים, וכל מי שעוסק בהם באמת ובתמימות בא אליו יראה גדולה ומתעורר מאוד להשי"ת כי כל דבריו כגחלי אש.

 

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support