"ובטח כאשר ישים האדם את עיניו וליבו אל הדברים האלה הכתובים בספר הזה, יתעורר לבבו להרגיל עצמו לילך בדרך הקדוש הישן הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם, ועתיד להתחדש כשיבוא משיח צדקנו. כי רק הוא ימשיך בעולם הדרך הזה, שילכו בו כל באי עולם, כמו שמבואר בליקוטי הלָכות הִלְכות ראש-חודש, וכמו שמבואר ב"ליקוטי מוהר"ן", שעקר כלי זינו של משיח הוא התפלה, וכל המלחמות שיעשה וכל הכבישות שיכבוש, הכל משם. וגם כל הגאולה העתידה תלויה בזה, כמו שכתוב: בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, והשם יתברך ירחם עלינו, שנזכה באמת לילך בדרך הקדוש הזה, עד שיקוים בנו מקרא שכתוב: והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפלתי, במהרה בימינו, אמן".

לפני שאנחנו מבינים את ענינו של משיח, צריך להבין מה הקשר לכאן. כתוב שמי שילמד את הדברים המובאים בספר "יתעורר לבבו להרגיל עצמו לילך בדרך הקדוש הישן הזה, שדרכו בו אבותינו מעולם, ועתיד להתחדש כשיבוא משיח צדקנו". מה אכפת לנו כיום מה משיח יעשה? הרי המשיח יחדש את הדרך הזאת, ועד שהוא לא יחדש אותה אין לנו קשר לדברים? וגם כשנבין קשר מסוים, מדוע אפשר לקרוא לדרך זו "דרך שעתידה להתחדש כשיבוא משיח", הרי למעשה הדרכים שונות באופן מסוים. למה כבר היום אני הולך באותה דרך שמשיח יחדש אותה? הרי אם הוא יחדש אותה, היא כבר לא אותה דרך.

אנחנו יודעים שכל אחד מהאבות תיקן תפלה אחרת. אמנם, ה'תוספות-ישנים' כותבים (יומא דף כח ע"ב) שכל אחד מהאבות התפלל את שלושת התפלות. אז מה חידש כל אחד מהאבות? אמנם, יש תפלה ויש תפלה. בסופו של דבר שורש התפלה הוא גילוי מסוים במציאות. גילוי שה' הוא הכל יכול, והוא מקומו של עולם. גילוי שאומר לנו שאין לברוח מה', כי בעצם אין לאן. במערכת הזמנים של בוקר, מנחה וערב יש הבדלים מסוימים. כל אחד מהאבות גילה במציאות את ענינה של אותה תפלה.

בתפלה על רוחניות מתגלה במציאות רובד עמוק של גילוי ה'. המדרש כותב (תנחומא, וישלח): "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם, שנאמר "כי לא א-ל חפץ רשע אתה". למה התשובה של אותם בריות היא התפלה, ולא החזרה בתשובה בעצמה? אמת שהתפלה היא חלק מהתשובה, אבל למה פשוט לא לומר "אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא רוצה שיחזרו בתשובה"? ובנוסף לכך – מה באמת החידוש הגדול בפסוק "כי לא א-ל חפץ רשע אתה", מדוע שנחשוב שהקב"ה כן רוצה רשע, כביכול?

אמנם יש רשעים שכבר שקעו בחטא, ובדרך הטבע אין סיכוי שיחזרו בתשובה. גם אם יהיו להם הרהורי תשובה, הרי ייחסמו בפני שערי ברזל של רוע. כאשר אנחנו רואים מציאות כזאת, זה יכול להיתפס בעינינו שהקב"ה רוצה לחייב בריה, חס ושלום. בגלל זה הפסוק צריך לחדש לנו שגם מציאות כזאת של רשע שאינה יכולה לתקן את עצמה ולעלות מפחת מעשיה, אינו נובעת מרצון לקיום רשע. אז לאיזו תכלית הקב"ה מקיים מציאות שכזאת? "מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם". הקב"ה רוצה לגלות בעולמו גילוי נפלא אותו ראינו בפעם הקודמת. הערער בערבה, שאין לו אפילו את הרצון לנסות לקום, בתפילתו הוא ניצב חזק ואיתן. נמצא שאין לו שום קיום משל עצמו, אלא רק ישועת ה' היא זאת שמקיימת אותו. "תכתב זאת לדור האחרון" – הישועה הזאת צריכה להיאמר לדור האחרון, שהוא דור חלש בצורה חסרת אונים, "ועם נברא יהלל י-ה"- עתיד להיבראות עם מכוח התפילות. עם ישראל כביכול יברא מחדש רק בכוח התפלה. "ברוך ה', יום יום יעמוס לנו, הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח). הרש"ר הירש זצ"ל מבאר את הפסוק בדרך הבאה: הקב"ה מעמיס על כל אדם ניסיונות ומבחנים שהרבה פעמים הם מעל ליכולתו, כמו שחז"ל אומרים (קידושין ל ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". נבוא ונשאל, אם לאדם לא נתנו כוחות מספיקים להתגבר על היצר, איפה הבחירה החופשית? אמנם אין בכך סתירה. האדם, גם שלא בשעת התפלה, נקרא "מבעה"- מתפלל. יסוד פעולת האדם בכל מעשיו, בין ברוחניות ובין בגשמיות, היא בכוח ה'. "וקוי ה' יחליפו כוח" (ישעיה מ). כל מטרת הבחירה היא שהעבודה תהפך לחלק מתוכינו. גם אם כוח ה' הוא זה שעוזר לנו, עדיין אנחנו השגנו את המטרה שבבחירה – לקנות את העבודה כקנין עצמיי בתוכינו.

על כן – יום יום יעמוס לנו. בדרך העבודה מתגברים עלינו דברים שהם מעבר ליכולתנו, אך "הא-ל ישועתנו סלה"- הקב"ה הוא זה שנותן לנו את הכוח, וממילא הוא בעצמו הישועה שלנו. ישועה היא משורש "יש"- עצם הקיום. בצורה הזאת שהקב"ה עוזר לנו, אנחנו בסופו של מגיעים לגילוי שחסד ה' הוא זה שמקיים אותנו. "חסדך ואמתך תמיד יצרוני" (תהלים מ).

כאשר אנחנו עומדים חסרי אונים מול מה שעובר עלינו, או מה שעומד לעבור עלינו, במצב ש"יום יום יעמוס לנו", וכשל כוח הסבל, רצון ה' שיתגלה דבר אחד במציאות- שהוא יתגלה כהישועה שלנו. הוא זה שיקיים אותנו, ויהפוך אותנו ל"יש".

* * *

משיח יכול היה גם לכבוש את העולם בצורה טבעית, ובאמונה שלימה היינו מאמינים ש"ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים כח). אמנם משיח בא לגלות את זה במציאות. הדרך היחידה לכך היא שכל דבריו, כל מלחמותיו, ימומשו רק על ידי תפלה. באופן הזה הוא יגלה שדרך התפלה היא הדרך בה "הא-ל ישועתנו סלה", גם כשנראה לנו שאנחנו יכולים. יתגלה לנו שגם במקום שאנחנו יכולים, גם במקום שאנחנו פועלים מכוח הטוב שנמצא בנו ואיננו זקוקים לתחנונים מרובים, גם זה מכוח חסדי ה' ש"תמיד יצרוני". המשיח יפעל רק בצורה של "עם נברא", קיום מחודש של תפלה לבדה.

גם דרך התפלה היום היא בדיוק אותו דבר, רק שבמציאות זה לא מתגלה. אנחנו יכולים להאמין בכך, אבל בתחומים שהם לא "יעמוס לנו", בתחומים שנדמה לנו שאנחנו יכולים, ובאמת אנחנו גם פועלים גם בלי תפלה – אף על פי כן, גם בהם נמצאת ישועת ה', ולא רק עזרתו. גם בהם לא ניתנת לנו עזרה משמים, כאשר בכל עזרה בסופו של דבר הנעזר הוא הפועל העיקרי. בישועה, המושיע לבדו מרים מעפר את הנושע. "אין ראוי לחשוב לקבל שכר על שום דבר, כי כל המעשים טובים הכל מאיתו יתברך, על כן אפילו אם האדם זוכה לפעמים לאיזה ישועה והתקרבות קצת, אל יחשוב שזכה לזה על ידי תורתו ותפלתו ומעשיו הטובים, כי הכל מאתו יתברך כנ"ל, ולולא חסדו הגדול כבר היה נטבע חס ושלום במה שהיה נטבע" (ליקוטי עצות, תפלה אות ו').

"…כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר נתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבודאי אהיה איש כשר מעתה, בודאי אעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת כוחי ועוצם ידי… ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשי"ת שלא ירחיקוהו עכ"פ מתפילה ותחנונים, וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בהעצה של תפילה אשר יסודותה בהררי קודש לגלות כי הכל ביד השי"ת ובידו לגדל ולחזק לכל" (חלוקי הנחל, עמוד התשובה). זה מה שתפלה באה לגלות. צריך להאמין שכל מה שיש לנו הוא בא מה'. כיום, דבר זה לא מתגלה במציאות, אלא רק נמצא במערכת של אמונה. אבל משיח יגלה את הדבר במציאות.

לכן, למרות שמשיח יגלה את הדברים במציאות- וזה החידוש שלו בדרך, שאינו משנה אותה אלא רק מגלה אותה בצורה חדשה מהעבר. למרות כל זאת, גם היום הדרך היא אותה הדרך- דרך של ישועת ה'.

את זה אנחנו אמורים ללמוד מהספר, שבעזרת השם אנחנו עומדים בפתיחתו, וגם לקיים. ללכת בדרך עד הסוף, ולחיות איתה. דרך שמלווה בחסדי ה' שאינם כלים, שמתגלים במלוא תוקפם, שהשכל כבר ממזמן הפסיק להבין למה ואיך.