דרך החסידות

כ״ט בתמוז תשע״ט

סדרת מאמרים מקיפה על הדרך ה"חדשה שהיא ישנה" שגילה רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב – דרכה של חסידות ברסלב. מהות תנועת החסידות, דרכו של רבי נחמן בתורת החסידות ויסודות תורת ברסלב – כל אלה בסדרת המאמרים הנפלאה הזו, המיועדת למתעניינים וחפצים לדעת באמת מהי תורת ברסלב (מבקשי השם)

מבקשי השם – דרך החסידות

נבאר תחילה בקצרה את דרך החסידות שגילה הבעש"ט זצוק"ל על פי השגותיו הגדולות, ולאחר מכן נבאר את דרכו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, הבנויה על יסודות החסידות, אך רבי נחמן בהשגותיו הנשגבות העמיק ושכלל והרחיב את יסודות החסידות באופן שיתאימו לכל אחד מישראל בדורות אלו מקטן ועד גדול, וכן הוסיף וחידש עצות והנהגות נוספות.

לפרק הקודם: מבקשי השם: מבוא

דרך החסידות

בערך בשנת ת"ק התחילה להתגלות דרכו של הבעל שם טוב בעולם, הקב"ה שלח את נשמת הבעש"ט לעולם בדורות אלו, כדי לתת לנו עצות והנהגות כיצד להתגבר על היצר הרע המתגבר כל כך בדורות של עקבתא דמשיחא, שהם הדורות הנמוכים ביותר, שאז היצר הרע מתגבר הרבה יותר מדורות קודמים, וכידוע שיש ענין ירידת הדורות, וככל שהדורות יורדים יותר כך נעשה הלב אטום וקר יותר ויותר, ואף שמקפידים מאוד על דקדוקי ההלכה, אבל הלב נעשה קר ומרוחק מה' יתברך, וקיום המצוות ולימוד התורה הוא באופן של חיצוניות ומצוות אנשים מלומדה, ונשכח הענין שעיקר עבודת ה' הוא להגיע ליראת ה' ואהבתו ולהדבק בו, וכנאמר בפסוק (דברים י): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו", וכן נאמר (דברים ל): "לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו", וכן נאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", וממילא נעשה לימוד התורה לעיקר בפני עצמו, ונשכח הענין שכל תכלית לימוד התורה הוא להדבק על ידי זה בהקב"ה, ועל ידי זה האדם בא ללמוד שלא לשמה אלא לשם כבוד ומעמד, ועל ידי זה לא די שאינו מתקרב לה' יתברך אלא על ידי הלימוד נכנסת בו יותר גאוה ומתרחק יותר מה' יתברך, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל כבר כמה דורות לפני דור הבעש"ט בהקדמתו לשער ההקדמות: "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא כל חסד דעבדי לגרמייהו וכו' (תיקו"ז תיקון ל' דף עד.), עם היות שפשטו מבואר ובפרט בזמנינו זה בעוונותינו הרבים אשר התורה נעשית קרדום לחתוך בה אצל קצת בעלי תורה אשר עסקם בתורה על מנת לקבל פרס והספקות יתירות, וגם להיותם מכלל ראשי ישיבות ודייני סנהדראות להיות שמם וריחם נודף בכל הארץ, ודומים במעשיהם לאנשי דור הפלגה הבונים מגדל וראשו בשמים, ועיקר סיבת מעשיהם היא מה שכתב אחר כך הכתוב "ונעשה לנו שם" וכו', והנה על הכת הזאת אמרו בגמרא כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם", עכ"ל. וכן על ידי שנעשה העיקר החיצוניות, נשתכח הענין שעיקר הלימוד הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא[1] ולדעת את כל התורה כולה[2], כמו שלמדו בדורות שלפנינו, וממילא כשביררו כל סוגיא עם כל שיטותיה עד להלכה נתחדשו חידושים, ובפרט כשידעו את כל הש"ס ממילא היו מקשים מסוגיא לחברתה ומתרצים[3], ובדורותינו נעשה עיקר הלימוד להיות למדן ולחדש הברקות וחילוקים ולחבר ספרים, כדי להראות לכולם חריפותו ולמדנותו. וכן על ידי זה שנעשה לימוד התורה תכלית הכל, ממילא כשהוא למדן ותלמיד חכם הוא מרגיש שהגיע לרום המעלה, ומתהלך בהרגשת כבוד וחשיבות, ואינו שת ליבו עד כמה הוא משוקע בכל התאוות וכמה הוא רחוק מקדושה ותפילה ואהבת ה' ודביקות בה' באמת, וגם אינו משקיע זמן וכח לזכות לזה, כי משקיע את כל זמנו וכוחו רק בלימוד התורה[4]. וכן מתפשטת הרגשת זלזול במי שאינו למדן ותלמיד חכם, כאילו הוא בדרגה נמוכה ואינו יכול להתדבק בה' יתברך באמת. וכן על ידי זה שנעשה העיקר החיצוניות ממילא קיום המצוות וכן התפילה נעשים בקרירות בלא יראה ואהבה, ותורה ומצוות בלא יראה ואהבה אינם עולים למעלה (תיקוני זוהר דף כ"ה ע"ב). וכן ענין הקדושה והטהרה נחלשו מאוד, ובפרט בדורנו אנו, כאשר ידוע לכל גודל הנסיונות הנוראים שבדורנו, וכל אחד יודע מרת נפשו, עד כמה היצר הרע מתגבר בענינים אלו, שהם יסוד התורה והעבירות החמורות ביותר.

כמו כן בדורות נמוכים אלו שהנשמות נמוכות מאוד, הרי כשמוכיחים את האדם בתוכחות נוראות על כל חטא ופגם שעשה, ומראים לו אלו עונשים חמורים יקבל על כל עוון קל בגיהנום, וכן כשהאדם בעצמו מתבונן כל הזמן בחטאיו ופשעיו ומייסר את עצמו על כל פגם קטן שעשה, הרי לא די שאין זה גורם לו להתקרב יותר לה' יתברך, אלא עוד נופל לעצבות ואינו יכול כלל לעבוד את ה' יתברך, והרבה נפלו לגמרי מעבודת ה' יתברך רק משום שראו כמה פגמו וחטאו בכל יום, עד שהתייאשו לגמרי מעבודת ה' יתברך.

לכן בחמלת ה' על עמו שלח לנו בדורות נמוכים אלו את אור שבעת הימים הבעש"ט זצוק"ל, שנשמתו היתה נשמה גבוהה מאוד מאוד, שגם אם היה בזמן הנביאים היה חידוש[5], והיה רבי על אלפים ורבבות עולמות[6], וקיבל תורה מאחיה השילוני שהיה מיוצאי מצרים והיה רבו של אליהו הנביא[7], שגילה הנהגות והדרכות המתאימות לדורות אלו, שעל ידם יוכל כל אחד להתקרב לה' יתברך באמת, ולזכות לאהבה ויראה ודביקות בה' באמת.

והנה כתב רבי חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות: "כתב בזוהר (נשא בר"מ דף קכ"ד ע"ב) וז"ל 'ובגין דעתידים ישראל למיטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא וכו", כי בהיותינו עסוקים בחכמה הזאת על ידה תתקרב הגאולה, כי הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה היא גורמת איחור ועיכוב בנין בית מקדשנו ותפארתנו וכו', כי אין הנאה להקב"ה מכל מה שברא בעולמו רק בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה להכיר גדולתו ויופיו ומעלתו וכו', ולא עוד אלא שלא נברא האדם אלא כדי שילמוד חכמת הקבלה, אלא שצריך שיהיה גופו נקי בתחילה ע"י המצות המעשיות שכל תכליתן לדבר זה", עיי"ש שהאריך בזה.

ועוד כתב: "גם בזוהר פ' וירא דף קי"ח ע"א וז"ל 'וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו הני רביי דעלמא זמינין לאשכחא רזין טמירין דחכמתא וכו", (וכשיהיה קרוב לימות המשיח אפילו אותם תינוקות שבעולם יזכו לדעת את הסודות הנעלמים של החכמה), הרי מבואר כי עד עתה היו דברי חכמת הזוהר נעלמת ובדרא בתראה תתגלה ותתפרסם חכמה הזאת ויבינו וישכילו ברזי התורה שלא השיגו הקודמים אלינו".

והנה פנימיות התורה שהיא החלק הגבוה ביותר בתורה (כמובא בכתבי האר"י), טמונים בה עצות נפלאות ונוראות לעבודת ה', וכן עצם לימודה מכניס באדם יראה ואהבה עצומים (וכמו שכתב הרמ"ק (אור נערב ח"ב פ"ב) שלא יוכל האדם להשלים את עצמו ביראה ואהבה בלא חכמת הנסתר, שעל ידה מתבונן בגדולת ה' ורוממותו), ולכן היא נותנת לאדם כח עצום להתגבר על היצר הרע. ועל פי זה נבין מה שכתב הבעש"ט במכתב לגיסו רבי גרשון מקיטוב[8], שעשה עליית נשמה והגיע להיכל משיח, ושאל את משיח: "אימתי קאתי מר", והשיב לו: "כשיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה", והיינו כי תורת הבעש"ט היא כולה מיוסדת על דברי הזוהר והאריז"ל, וכל ענינה להמשיך את הסודות הנוראים הללו באופן של עבודת ה' למעשה, לגלות הנהגות והדרכות שעל ידם גם בדורות נמוכים אלו ניתן לזכות לאהבת ה' ויראתו, ולהדבק בה' יתברך באמת, ולעורר בלב האדם התלהבות עצומה לעבוד את ה' יתברך מתוך חיות ושמחה, כאשר יראה כל המתבונן בספרי החסידות בעין האמת, ונמצא שהתפשטות תורת הבעש"ט בעולם היא גם התפשטות תורת הזוהר והאריז"ל באופן של הנהגה למעשה, ועל ידי זה תבוא הגאולה[9].

וכל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו וכו' היו בקיאים בבקיאות עצומה בזוהר ובכל כתבי האר"י ז"ל, ועל פי זה היו כל חידושי תורתם, לגלות דרכים והנהגות בעבודת ה' על פי הזוהר וכתבי האריז"ל, ולהלהיב הלבבות לאהבת ויראת ה', כאשר יראה כל מעיין בספריהם, אכן לענין לימוד תורת הנסתר, יש שהורו שעל כל אחד להתעמק בספרי קבלה, אבל רוב תלמידי המגיד ממעזריטש הורו שרק מי שכבר התייגע הרבה בעבודת ה' יתברך וכבר זיכך עצמו מעט מתאוות העולם הזה וקידש עצמו בקדושה וטהרה צריך להתעמק בספרי קבלה[10].

והנה ספרי תלמידי הבעש"ט מצד אחד הם מלאים הנהגות נוראות והדרכות מופלאות השייכות לצדיקי עליון קדושים וטהורים, ונאמרו לתלמידי הבעש"ט ותלמידי המגיד ממעזריטש, שהיו קדושי עליון וזכו למדריגות נשגבות בדביקות בה' יתברך ובקדושה וטהרה וביראה ואהבה נוראה לה' יתברך[11], אך מצד שני הם מלאים גם כן הנהגות והדרכות השייכות לכל אחד, גם למי שמתחיל בעבודת ה' יתברך, והם מראים לכל אחד דרך כיצד לזכות באמת לזכך את חומריותו וגשמיותו וכל תאוותיו ולהדבק בה' יתברך באמת, ומלהיבים את לב האדם לעבוד את ה' יתברך בחיות ובהתלהבות ובשמחה.

ומעיקרי יסודי תורת הבעש"ט, שאין עיקר תכלית עבודת ה' להיות למדן ותלמיד חכם, או לקיים את המצוות עם דקדוקים וחומרות רבות, אלא עיקר שאיפת האדם צריכה להיות לזכות לאמונה ויראה ואהבה ודביקות בה' יתברך[12], וכדי לזכות לזה צריך לקיים המצוות כהלכתם בהתלהבות ובחיות ובשמחה עצומה ובתענוג נפלא[13], וללמוד תורה לשמה כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך ולהתדבק בו[14], וכן צריך להתפלל ביגיעה ובקול ובהתלהבות הלב ובחיות ובשמחה ובהתבוננות בגדולת ה'[15], (כידוע מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממעזריטש שהיו מתפללים שעות ארוכות בקול ובהתלהבות וביגיעה עצומה ובמסירות נפש, עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות ממש)[16], שעל ידי זה האדם זוכה לאמונה ויראה ואהבה. וכן בכל היום לא יחשוב על עוונותיו אלא יהיה בשמחה שזוכה לעבוד את ה' יתברך ושזכה להיות בן לה' יתברך והקב"ה אוהבו אהבה עצומה, ויתרחק מעצבות מאוד מאוד, מלבד זמנים מיוחדים שצריך לעשות תשובה בלב נשבר, כגון תיקון חצות וכדו'[17], כי בדורות חלושים אלו, עיקר ההתקרבות לה' יתברך הוא על ידי האהבה והשמחה.

וצריך להתרחק מאוד מתאוות העולם הזה וממידות רעות, כי ככל שיתרחק יותר מאהבת העולם הזה כך יזכה יותר לאהבת ה' יתברך, וככל שיזכך את גופו יותר כך תדבק נשמתו יותר בה' יתברך[18]. וכן צריך להתרחק מאוד מאוד מגאוה וכבוד ולהתבונן בשפלותו מול גדלות ה' יתברך, כי הגאוה מרחיקה מאוד את האדם מה' יתברך, כי עושה עצמו יש, וחושב שיש לו כח לבד, ושוכח שכל חיותו וכוחותיו מה' יתברך. ובפרט צריך להשמר מאוד בקדושת הברית, שעל ידי שפוגם בזה משפיע שפע לחיצונים וממשיך על עצמו טומאה נוראה, ואין דבר המרחיק את האדם מהקב"ה כפגם זה, וכמבואר בזוה"ק שמי ששומר הברית הוא נקרא צדיק, ולכן צריך לשמור עיניו ומחשבתו מאוד מאוד[19]. וכן ענין הטבילה במקוה שמועיל מאוד לזכך את האדם ולטהרו[20], ובכל מה שעושה כגון משא ומתן ואכילה וכדו' יעשהו לשם שמים, לברר ניצוצות הקדושה שיש בכל דבר ולהעלותם לשורשם, ויכוין שעושהו לעשות נחת רוח להקב"ה, לשם יחוד הקב"ה ושכינתו, ואז בכל מה שעושה יהיה דבוק בה' יתברך[21]. וכן צריך לדעת ולהתבונן שהקב"ה מחיה את הכל בכל רגע, וכל דבר יש בו חיות אלוקות וניצוץ קדוש שמחיה אותו, והקב"ה ממלא את כל העולמות וגם את העולם הזה, כי מלוא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו. וכן צריך האדם לדעת שהקב"ה נמצא עימו תמיד ואוהבו מאוד, ומכל מקום שהאדם נפל לשם יכול למצוא את ה' יתברך ולהדבק בו, וגם הירידות שיש לאדם הם לתועלת, ואם יתחזק יכול לעלות על ידם למדריגה גבוהה יותר. וכן שיבחה החסידות את ענין הנגינה בשבתות וימים טובים, שמקרבת את האדם מאוד לה' יתברך, הן ניגוני שמחה והן ניגוני התעוררות וכיסופים וגעגועים. ועוד הרבה ענינים המבוארים בספרי חסידות באריכות.

וגם אם האדם מרגיש עצמו עדיין רחוק מאוד מכל זה, על כל פנים צריך שישאף להגיע לזה ויעשה מה שביכולתו[22], וכן על ידי הלימוד בספרי החסידות המעוררים את לב האדם בהתלהבות עצומה לאהבת ויראת ה', יתלהב ליבו יותר ויותר ויזכה להתקרב יותר ויותר לה' יתברך. כמו כן מעיקרי תורת הבעש"ט הוא ענין ההתקשרות לצדיקים, שיתבאר בהרחבה לקמן בפרק 'התקשרות לצדיקים'.

ובספר יושר דברי אמת (לתלמיד המגיד ממעזריטש, אות ד') כתב: "להדבק בה' יתברך התנאים הם רבים, אבל הקטן שבכולם להיות מופשט מתאוות הזמן במאכל ומשתה ושינה וזיווג, ולשבור כוחות הגופניות, עד שאפילו בעת המוכרח לדברים הנ"ל, מחמת גודל התלהבות לבו לתורה ולעבודת השי"ת למען שמו באהבה, לא יחשב אליו התענוג עולם הזה של אותו הדבר, כמו אם אדם שמח במשא ומתן שהרויח, אינו מרגיש כלל בתענוג קטן של אכילה".

ועוד שם: "מי שרוצה להתדבק לה' יתברך באמת בלתי לה' לבדו, הוא מבין שאי אפשר להתדבק בו אם לא שידחה ממנו גבהות לבו, ויכיר חסרונו ופחיתותו תמיד, וכל מה שיבין שפלותו ויתמיד בה במחשבה ובמעשה, יותר ירגיש דביקות נפשו בה' יתברך".

ועוד שם: "באמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר, ומדומים ביראה, ובכל הדברים, וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלוקינו, שהיא (זוהר מצורע נ"ג ע"ב) נקרא תורה על שם שמורה הנעלם שהוא ה' יתברך. כי הם לומדים רק חיצוניות התורה, דהיינו שאין במחשבתם להדבק בה' יתברך ולהיות מרכבה לו, ולירא ממנו, ולאהבה אותו על ידי התורה, כמו שאמר האריז"ל (שער המצות ואתחנן, שער רוח הקודש). כי הם אינם יודעים כלל מה זה הדביקות בה' יתברך, ומה זה האהבה והיראה, כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה, והלא ידוע ומפורסם שיש בעוונותינו הרבים כמה לומדים שהם בעלי ניאוף רח"ל, ובעלי עבירות ידועים, ואף מאומות יש שלומדים התורה שלנו, האיך יתכן שזה יהיה הדביקות בה', כי אי אפשר למי שהוא דבוק בה' יתברך באהבה ויראה שיבוא לידי חטא קל, קל וחומר לחמור, קל וחומר שיהיה דבוק באיזה תאוה ח"ו, כי הלא ה' יתברך קדוש ומובדל מכל החומריות, אלא ודאי אינו צריך לפנים שענין אהבת ה' יתברך ויראתו הוא ענין אחר, שהוא בלב האדם, שיהיה ליבו מפחד וירא מה' יתברך תמיד, ויהיה בוער אהבתו בלבו תמיד, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות תשובה הלכה ג') וכו', וזה אין האדם קונה ומחובר בה כי אם על ידי התורה לשמה, ועיקר מקודם כל, התפילה בדביקות ובהתלהבות הלב, ובכפיות כל כוחותיו למחשבות זכות וטהורות לה' יתברך תמיד, ובפרישות כל התענוגים, ואין צריך לומר פרישות עבירות קלות וחמורות, וכל דקדוקים. ובאמת אינם לומדים רק מצות אנשים מלומדה למען יחכמו, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה ה כא) הוי חכמים בעיניהם וגו', וזה קורא הזוהר (תיקונים תיקון ו' כ"ב ע"א) חסד דעבדין לגרמייהו כידוע, ועיקר התורה לשמה היא לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיות מרכבה אליו"[23].

ועוד שם: "מי שרוצה לדבק עצמו בה' יתברך צריך להיות לו חכמה בינה דעת, וחכמה ר"ל קבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלוקים בעולם, והוא מחשבת גולם בלבד, ואחר כך צריך להבין דבר מתוך דבר, ולחשוב תמיד בהבנתו איך שה' יתברך משגיח על כולם, ומחיה את כולם, והוא ממלא כל העולמות, וזהו מחשב ומבין, מכל מה שרואה בעולם מבין בהבנתו ומחשב שמוכרח להיות כאן כוחו יתברך שמו, וזהו מבין דבר, ר"ל דבר ה' יתברך, מתוך דבר העולם, ואחר כך כשנגמר ציור זה תמיד בדעתו, ואין דעתו פנוי מציור זה, כי בהבנה עדיין הדבר פעמים במחשבתו ומבין ומהרהר בה הרבה, ולפעמים אינו במחשבתו רק דברים אחרים ח"ו, אבל כשהכריח מחשבתו והבנתו על זה, ונגמר מאד דעתו על זה בודאי, נקרא זה דעת, שהוא מקושר תמיד בזה, והולך תמיד בזה, וכל מה שרואה רואה תמיד ה' יתברך.

והפרש גדול בין מי שחושב בה' יתברך לפעמים, ובין מי שחושב בו תמיד, הוא כרחוק מזרח ממערב, ואי אפשר לפרש ההפרש, כי דבר זה תלוי באבנתא דליבא. וזה נקרא חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מו"ה מנחם מענדל [מפרעמישלאן] ז"ל שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו, כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה, ונקרא זה דבר סתר, כך ענין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו אי אפשר לפרש לחבירו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר. אבל מה שהם קוראים נסתר חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר, הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר, אלא ענין הנסתרות שבכל הזוהר וכתבי האריז"ל הכל בנוים על פי דביקות הבורא, למי שזוכה להדבק ולהיות צופה במרכבה עליונה וכו'. אבל ענין ההפרש בין מי שחושב בבורא יתברך שמו לאינו חושב בו תמיד, דומה במקצת על דרך משל מי שרואה אדם אחד נכרי מעיר אחרת פתאום, ואחר כך עבר מלפניו, ואם כן אחר כך כשיעבור עוד פעם אחת לפניו לא יכירנו, כי אף על פי שמקודם ראהו אף על פי כן לא יכירנו, כי היה הצורה לפניו רק רגע אחד, ולא נחקקה ברעיוניו כלל, ולא נתקעה בזכרונו כלל, ולא יוכל לדבק בו כעת פעם שנית, כי אין לו היכרות וחברה עמו כלל. ככה יהיה מי שאינו חושב בבורא יתברך כלל, רק לפעמים כשירצה, אז לא יהיה לו היכרות כלל אליו, לא אהבה ולא דביקה כלל, מה שאין כן מי שחושב תמיד בבורא יתברך, או על כל פנים בכל עת שיוכל מרבה לחשוב בו, דומה למי שרואה את אדם אחד כמה פעמים וזמנים הרבה, ונחקקה צורתו בלבו היטב, ואף בהתרחקו מנגדו ישאר הדיוקן בלבו הנקרא רשימו בכתבי האריז"ל".

כמו כן גילה הבעש"ט חשיבות נשמת כל יהודי, שגם פשוטי עם שאין ביכולתם ללמוד הרבה מחמת קטנות מוחם או חוסר זמנם, יכולים להתקרב לה' יתברך על ידי התפילה ביגיעה והתמימות והאמונה הפשוטה, ואמירת תהילים ותפילות, וכן על ידי שלומדים תורה לפי דרגתם ואפשרותם[24], ורחמנא ליבא בעי, והקב"ה אוהב את כל אחד מישראל אהבה עצומה שאין לה שיעור, והעיקר תלוי ברצון ובתשוקה של האדם להתדבק באמת בה' יתברך, וכל אחד יכול לזכות להגיע לדרגות הגבוהות ביותר[25].

לבעש"ט היו עשרות תלמידים צדיקים מופלגים, שחלקם היו עובדי ה' גדולים גם קודם שהתקרבו אליו, וחלקם היו אף רבנים חשובים בקהילות קודם שהתקרבו אליו, אך לאחר שראו את עוצם גדולת השגותיו ותורותיו התבטלו אליו בביטול גמור, ועלו ונתעלו יותר ויותר במעלות החסידות והצדקות, ועל רבים מהם נתחברו ספרים שלמים המתארים את גודל עבודתם ותורתם ודבקותם בה' יתברך.

הבעש"ט זכה לדרגות נוראות ועצומות, ולגאונות עצומה בנגלה ובנסתר, והיה צופה מסוף העולם ועד סופו[26], וכן עשה מופתים נוראים, ומקצתם מובאים בספר 'שבחי הבעש"ט' שנכתב על ידי תלמיד של תלמידי הבעש"ט, ששמע מתלמידי הבעש"ט סיפורים אלו, כן מובא שם שהעידו תלמידי הבעש"ט שכל הכלים שהיו מלאים מים בבית שהתפלל בו הבעש"ט היו המים נעים ונדים בזמן תפילתו, מעוצם השראת השכינה שהיתה עליו. ובספר היכל הברכה (פרשת ואתחנן) כתב: "העידו על מרן הקדוש רבינו חיות נפשינו אור זורח האר"י הבעש"ט כשהיה לומד תורה עם התלמידים הקדושים היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצין מלאכי השרת, והיו שומעין הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלוקיך מפי ה' יתברך, וזה ידוע ומפורסם הרבה".

תנועת החסידות הלכה והתפשטה במהירות והקיפה רבבות, בעת פטירת הבעש"ט, בשבועות התק"ך, כבר השאיר אחריו כמאה אלף חסידים, וחבורה גדולה של גדולי תורה ממשיכי דרכו, שהתפזרו למקומות מגוריהם והפיצו את דרך החסידות, בראשם עמד תלמידו הנאמן ויורשו של הבעש"ט, רבי דב בער המגיד ממעזריטש. שני במעלה לו היה תלמידו החביב של הבעש"ט, רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה בעל 'תולדות יעקב יוסף'.

הצדיקים הנשגבים תלמידיו של המגיד ממעזריטש הפיצו את תורת החסידות בכל המדינות, ברוסיה היו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי נחום מטשרנוביל, רבי פנחס מקוריץ ועוד, בגליציה רבי אלימלך מליזענסק ורבי מיכל מזלאטשוב ועוד, בליטא הפיצו את החסידות רבי אהרן מקרלין ורבי מנדלי מויטבסק, עדות חסידיות הוקמו בפינסק, קרלין, סטולין, לעכוויץ וסביבתם. ברוסיה הלבנה הפיץ את החסידות רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. תלמידי רבי אלימלך מליזענסק הביאו את החסידות גם לפולין וכבשוה כיבוש מלא. וכן החלה החסידות להתפשט ברומניה ובהונגריה.

בערך בשנת תר"ס כבר השתלטה תנועת החסידות על חלקן הגדול של קהילות מזרח אירופה, כמעט כל הקהילות באוקראינה, חלק גדול ברוסיה הלבנה, ברומניה, בהונגריה, ומיעוט – אף בליטא[27].

ענין ההתנגדות לחסידות, טעמה וענינה, יתבאר לקמן בפרק "התקשרות לצדיקים".

ובתפארת שלמה (פרשת יתרו) כתב: "הורה לנו הבעש"ט זי"ע והפליא עצה והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו לרומם כבוד הבורא, להרבות תלמידים להורות להם דרכי הקדושה וטהרה, ותורה לשמה, והכנת התפילה, כאשר עינינו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים, וכל הדבוקים בהם יצליחו ויעשו פרי".

הפרקים הבאים: [רבי נחמן מברסלב]


[1] כמו שאמרו באבות (פ"ד): "הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות". וכן בקידושין (מ' ע"ב) אמרו: "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה".

[2] עיין בשער הגלגולים להאריז"ל (הקדמה ט"ז) ושו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"א, שכל אדם צריך לחזור לעולם הזה בגלגולים רבים כל זמן שלא למד את כל התורה כולה, בפשט רמז דרש סוד, ורק אז יוכל לעלות לגן עדן.

[3] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ב, שרק לאחר שלמד האדם את כל הש"ס והראשונים והפוסקים וחזר על לימודו פעמים רבות מאוד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה, ואינו צריך עוד ללמוד לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, אז יפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהם בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר וכו' ולחדש חידושי הלכות רבות, וזהו שאמרו(שבת ס"ג) ליגמר איניש והדר ליסבר. וכעי"ז כתב באבן שלמה להגר"א (פ"ח), ועיי"ש עוד בשו"ע הרב שמי שאינו יכול ללמוד הרבה מאוד, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה, שהם ההלכות הצריכות לכל אדם לידע אותם.

[4] וכן אחד העיקרים לזכות לדבקות ואהבת ה' הוא ההתרחקות מאהבות ותענוגי העולם הזה, וכיון שנעשית החיצוניות לעיקר ולא הדבקות בה', ממילא התפשטה הרדיפה אחר תענוגי העולם הזה בהיתר, באכילה ובעניני קדושה וכדו', וכן שינוי המלבושים למלבושי הגויים, וכן גילוח הזקן והפאות וכו', וכן בעניני צניעות הנשים וכדו'.

[5] בעל התניא בשם המגיד ממעזריטש (מובא בספרי חב"ד), ור' לייב שרה'ס (שיח שרפי קודש תולדות שבח הצדיקים ח"ד). ובכתבי הרי"ם ז"ל מקאזניץ כתב בשם הצדיקים מקארלין שנשמה כנשמת הבעש"ט באה לעולם פעם באלף שנים.

[6] מוהר"ן מברסלב.

[7] תולדות יעקב יוסף פרשת בלק.

[8] מובא בסוף ספר בן פורת יוסף ובבעש"ט על התורה פ' נח.

[9] והנה התגלות תורת הבעש"ט היתה בשנת ת"ק לאלף השישי, ואצל הקב"ה אלף שנה הם כיום אחד, והאלף השישי הוא בחינת היום השישי, ושנת ת"ק היא תחילת חצות יום השישי, שאז מתחיל לזרוח אור השבת, דהיינו אור האלף השביעי שהוא יום שכולו שבת, ולכן אז התחילה להתגלות תורת הבעש"ט שנמשכת מאור הגאולה העתידה, אורו של משיח, ולכן על ידי התגלות תורתו בעולם תבוא הגאולה.

[10] ובחיי מוהר"ן (תקכ"ו) מובא: "איש אחד עמד לפניו שהיה עוסק ללמוד בספרי קבלה, ובאמת לא היה ראוי ללמוד קבלה. והוכיח אותו שלא ילמד קבלה, ואמר לו קבלה בגימטריא נואף. ושוב שמעתי מאחד, שהיה מדבר עם איש אחד, והיה אותו האיש קובל לפניו שאין לו לב, היינו שאין לו התעוררות הלב לתפילה ועבודה. השיב לו רבינו ז"ל שזהו בשביל שלומד קבלה, כי "נואף אשה חסר לב" (משלי ו) וקבלה בגימטריא נואף. וכל זה למי שאין ראוי לזה, אבל לכמה אנשים הזהיר בעצמו שילמדו קבלה, וצריכין להתפלל לה' שיוליכו בדרך האמת אם ללמוד קבלה ואם לחדול".

[11] נביא כאן כמה דוגמאות קטנות, מובא על הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל, שכשנסע בכרכרה ראו שרועד מפחד מהקב"ה כאילו באים עכשיו שודדים וגזלנים לגזלו, וכן מובא עליו שכשהיה מברך בחופה היו צריכים למזוג את היין י"ג פעמים כי נשפך כל פעם מחמת התלהבותו הגדולה, ובחיי מוהר"ן (תקנ"ג) מובא עליו, שלא רצה ללכת למקוה בבוקר של חג השבועות עד שיראו לו את המרכבה שראה יחזקאל. וכן מובא שם על המגיד ממעזריטש שסיפרו עליו שבכל הסתכלות שהיה מסתכל היה רואה את כל השבעה רועים, ואמר על כך מוהר"ן מברסלב שעל המגיד יש להאמין הכל.

[12] וכפי כמה שהאדם מזכך את גופו ונשמתו דבוקה יותר בה' יתברך בעולם הזה, כך הוא זוכה להתדבק בו יותר בעולם הבא, וזהו עצמו השכר בעולם הבא, הדביקות בה' יתברך, שהוא מקור כל הטוב והתענוגים, וכמו שכתב במסילת ישרים שהתכלית היא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו. ובמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבה) כתב: "כל המצוות הם שיהיה לאדם הדביקות בו יתברך", וכ"כ בסוף ספר הזכרון להריטב"א, ובאבן עזרא (שמות לא, יח).

[13] שזה נעשה בפרט כשהאדם יודע מה נעשה על ידי כל מצוה ומצוה בעולמות העליונים, כמבואר בכוונות האריז"ל ובספרי החסידות. ועיין בזוהר (יתרו פ"ב ע"ב, ע"פ מתוק מדבש): 'תרי"ג מיני עצות שהם התרי"ג מצוות נתנה התורה לאדם, כדי שיהיה שלם עם קונו, כי על ידי המצוות הם יכולים להשלים נשמתם עד שיזכו להדבק בו יתברך". ובמסילת ישרים (פ"א) כתב: "השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת צריך שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצוות". ובשער הכוונות להאריז"ל (דרושי ברכת השחר) כתב: "כמעט שעיקר המעלה והשלימות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה שעובד את ה' יתברך בשמחה, בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות, וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאוד", ובספר חרדים מובא שעיקר מה שזכה האריז"ל למדרגותיו העצומות היה על ידי קיום המצוות בשמחה גדולה.

[14] ובמאור ושמש (פ' נצבים) כתב: "עינינו הרואות אשר כל צדיקי הדורות וקדושים אשר המה בארץ נתעסקו כל ימיהם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ומסרו נפשם בכל שעה על התורה והעבודה, ומכל תנועות אבריהם וצעדי רגליהם היה ניכר גודל פחדם ויראתם מפני השם יתברך ומהדר גאונו, ויצא שמם למרחוק לגודל סיגופיהם ובקשתם את ה' בכל לב".

[15] ובמאור ושמש (פ' ואתחנן) כתב: "הנה האדם מחויב לזכך את עצמו בהזדככות גדול, אבל עיקר הזדככות הוא על ידי תפילה בכוונה, והוא העיקר עבדות בדורות הללו שיהיה התפילה ביראה ואהבה רבה, ועל ידי זה יוכל לבא לידי מעלות גדולות ורמות ולידי מדריגות גדולות, כמו שאמר הרב החסיד בוצינא קדישא מו"ה משה זצוק"ל מפשעווארסק שזה רמז דוד המלך ע"ה "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם תכתב זאת לדור אחרון"". ובפרשת ויחי כתב: "בפרט בדורינו העיקר הזדככות לבוא לידע אלוקותו ועבדות השי"ת העיקר הוא התפילה, מעת שבא הבעש"ט הקדוש זצוק"ל הציץ וזרח אור התנוצצות קדושת התפילה בעולם אל כל מי שרוצה לגשת לעבודת ה' יתברך, אבל צריך לזה לבוא לתפילה זכה שימוש חכמים הרבה ליגיעה יומם ולילה בתורה ובמעשים טובים, עד שעל ידי זה יכולים לבוא באמת לידע להתפלל ביראה ואהבה רבה". וכן מובא שהבעש"ט זכה למדרגותיו הנוראות על ידי התפילה בכוונה ובדביקות.

[16] עיין שו"ע סי' צ"ח: "כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

[17] צוואת הריב"ש, תניא פ' כ"ו. ולכן ביטל הבעש"ט את התעניות והסיגופים, כי בדורנו הם מביאים את האדם לעצבות. ובשערי קדושה לר' חיים ויטאל(ח"ב שער ד') כתב: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצות וביטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע וכו', גם גורמת סילוק רוח הקודש מעליו, וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב (תהלים ק' ב') עבדו את ה' בשמחה, כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך, וכתיב (דברים כ"ח מ"ז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו'. כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (משלי י' כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כי העצבון הוא נמשך מזוהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב באדם (בראשית ג' י"ז) בעצבון תאכלנה, וכתיב (שם ט"ז) בעצב תלדי בנים, ועל ידי כך הקדוש ברוך הוא ושכינתו מסתלקים מעליו".

[18] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "ויאהוב את אשתו כמו שאוהב את התפילין בלבד, שאוהב אותם רק בשביל שהם מצות ה', ולא יהרהר אחריה, כי היא רק כמשל אחד נוסע ליום השוק ואי אפשר ליסע רק עם הסוס, וכי בשביל זה יאהב את הסוס, יש שטות גדול מזה, כך בעוה"ז צריך לאדם אשה בשביל עבודת הבורא לזכות לעוה"ב, ואם יניח עסקיו ויהרהר אחריה יש שטות גדול מזה, וימאס אותה [בדעתו]. כי אם רואה אשה נאה יחשוב הלא הלובן הוא מזרע האב והאודם הוא מזרע האם, דם עכור שהם סרוחים ומאוסים, ואם יניח אצל המאכל ימאס המאכל, רק הנאות שזרע האב נמשך מאבא עילאה, עולם האהבה, וזרע האם נמשך מאימא עילאה, עולם היראה, וזה היופי שלה, מוטב לדבק באהבה ויראת הבורא ב"ה".

[19] כמבואר באריכות בספרי קבלה וחסידות. ובזוהר מובא דברים נוראים שעל פגם זה אין מועיל תשובה ואינו רואה פני השכינה, (ואף שביאר בראשית חכמה שמועיל תשובה אלא שתשובתו קשה מאוד, אך נלמד עכ"פ כמה החמיר הזוהר בזה מה שלא מצינו בשום עבירה), ובשו"ע מובא שזהו העוון החמור מכל העוונות, ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט)כתב: "וצפונך תמלא בטנם, שיש למנוע מלהסתכל בדברים הגשמיים הטובים, ומכל שכן מלהסתכל בנשים יפות שהוא מסתכל בעבור חמדתו, ונמצא בזה הראיה עובד את עצמו, וזהו כעובד עבודה זרה, ומזה ההרהור בא לו ח"ו עבירה בלילה, ונותן כח בקליפה ונתעברו ממנו, זהו "וצפונך" מה שאתה צופה בעבורך, דהיינו על אשה ביפיה שאינך מסתכל אלא בעבורך, ובזה הראיה נותן כח בקליפות, ועוד אם יעשה זו קודם שיוליד בן יהיה זה הבן שורשו בכח הקליפות וכו'", עיי"ש באריכות.

[20] וביושר דברי אמת (אות מ"ב) כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י שהתמיד בטהרת המקוה תמיד, ובכתבי האר"י מובא שטבילת המקוה מועילה מאוד להשגה, (ובצוואת הריב"ש כתב שמה שזכה הבעש"ט לכל המדריגות שלו היה ע"י התפילה בכוונה ובדביקות).

[21] ובצוואת הריב"ש (הנהגות מהבעש"ט) כתב: "כל האדם צריך לעבוד השי"ת בכל כוחו, שהכל הוא צורך גבוה, מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם, ואז אינו יכול ללמוד וצריך להיות דבוק בהשי"ת במחשבתו ולייחד יחודים, וכן כשאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים ואל יצער עצמו בזה כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם בכדי לעבוד אותו באופן השני".

[22] וביושר דברי אמת כתב: "הקליפה מפתה לאדם בשתי המדות גבהות ושפלות, למשל כשרוצים להוכיחו שאינו הולך בדרך האמת לעבוד השי"ת בתורה ותפילה בדחילו ורחימו באמת בלי פניה וכדומה, ושאר דברי יראה, ישיב האדם הפתי שנפתה ביצרו ויאמר, מי אנכי לגשת בדרכים אלו, ואני את חטאי אני מכיר, ומי אני לילך בגדולות ובנפלאות בדרכי החסידים, אני נוהג את עצמי כאבותי ודי לי בזה, ושאר שפלות שאומר, הכל להתרשל מן העבודה, וזה פיתוי מן צד שפלות, ולו והלואי היה זה באמת והיה שפל בדעתו לפני עצמו ולפני כל, אבל באמת כשיתקוטט עמו אדם אחד ויבזהו, יגבה לבו וידמה לו שעובד השי"ת בלימודו ובמצותיו יותר מכל החסידים שבעולם, ויעיז פניו ויחרפהו ויגדפהו, ואף בלבו יש לו גדלות גדול תמיד, שידמה לו שיוצא בעבודתו, ובאמת כל זה פיתוי היצר הרע והנחש, לשרשו ולעקרו מארץ החיים, ולהורידו לבאר שחת בשתי הקצוות", עיי"ש באריכות.

[23] ובדרך ה' להרמח"ל (ח"ד פ"ב) כתב: "הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך שמו את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תמשך ההשפעה הגדולה ההיא וכו', וכיון שכן ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלוקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמ"ש. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, וידע לפני מי עומד ומתעסק. ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותמשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלוקי, וימשך תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא, לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקדש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך".

והב"ח (או"ח סי' מ"ז) כתב לבאר על מה היה החורבן: "נראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה וכו', כדי שתתדבק נשמתנו וגופינו במצוות שבתורה, ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם וכו', אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וכו'".

ועיין עוד לקמן בפרק 'לימוד התורה ביגיעה', שנתבאר באריכות ענין תורה לשמה, גדרה וענינה.

[24] עיין בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ג, שמי שדעתו יפה ומצליח בתלמודו ויוכל להיות תלמיד חכם ללמוד כל התורה שבעל פה והפוסקים, הוא צריך לחיות חיי צער ולעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי כדי חייו בלבד, אבל מי שאפילו אם יעשה תורתו קבע אינו יכול ללמוד טעמי ההלכות ומקורן מהגמ' עד להלכה אלא רק הלכות פסוקות לבדם, מחמת קוצר דעתו, אינו צריך לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי, אלא יוצא בקביעות עיתים לתורה בלימוד ההלכות הצריכות לכל אדם, ושאר כל היום יעסוק במשא ומתן להחזיק ידי תלמידי חכמים, ונחשב כאילו למד בעצמו, (אך ממידת חסידות אם נדבה ליבו אותו שגם הוא יעשה תורתו קבע).

[25] במסילת ישרים (סוף הספר) כתב: "וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה, וכתיב(שם ט"ז): "כל פועל ה' למענהו", ואומר (שם): "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך"", עכ"ל.

ובמאור עינים (מס' שבת) כתב: "עסק משא ומתן הוא גם כן עבודה ותורה, כי כמה דינים יש על זה, ואמר הרב הבעל שם טוב עה"ש נשמתו בגנזי מרומים, כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה (בב"מ ד"ק ע"א) המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור, ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, וודאי יותר חשוב עבודה מעולה, כי בכל דבר שיש בעולם הכל לא בראו אלא לכבודו, וכל דבר קטן וגדול אינו מתנהג כי אם על פי התורה, ומכל דבר יכול לעבוד את ה', ולהכיר נפלאות הבורא ברוך הוא, ושכל העליון ישיג מתוכו, וגם כן בפשוט, אם מתנהג על פי התורה, דהיינו איפה צדק ומדה צדק ומאזני צדק, הוא גם כן מקיים מצוה, ואמרו ז"ל (קדושין דל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה וכו', ואם כן כשמתנהג כן, אזי הוא עוסק בתורה תמיד, אפילו בשעה שעוסק בסחורה".

ובשל"ה (מס' שבועות) כתב: "התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה, שיותר טוב שילמד ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים, וילמוד הדינים לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות. ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצוות מעשיות ולא ידע לקיימם, והתכלית האמיתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, ולא המדרש הוא עיקר רק המעשה. על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים, אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים. ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר התלמוד מוקדם, שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה. כלל העולה, שלימות המעלות הוא המעשה". וכעי"ז האריך בראשית חכמה בהקדמתו עיי"ש. ובתוס' בקידושין דף מ' ע"ב כתבו: "ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד".

[26] דגל מחנה אפרים פרשת תצוה ועוד.

[27] כל פרטים אלו על התפשטות החסידות לקוחים מההקדמה לספר 'החסידות', יצחק אלפסי.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support