דעת ובר דעת

כ״ח בסיון תשע״ט

זה לעומת זה ניצבים משה, הדעת דקדושה, ובלעם, הדעת דסטרא אחרא. בעוד משה בחר להדבר בקדוש ברוך ולחבר אליו את עם ישראל, להפיץ אורו ואהבתו; בחר בלעם להדבק בטומאה, בקליפה ובכח הרע על מנת לשאוב מהם כח לכישופיו וטומאותיו.(ליקוטי מוהר"ן)

דַּע כִּי הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרָשָׁע שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, מוֹלִידִים נִאוּף בְּהַשּׁוֹמֵעַ … וּכְשֶׁרָשָׁע מְדַבֵּר וּמוֹצִיא מִפִּיו הֲבָלִים, מוֹלִיד אֲוִירִים אַרְסִיִּים שֶׁל נִאוּף. וְהַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ הַדִּבּוּרִים, וְנוֹשֵׁם נְשִׁימוֹת, מַכְנִיס בְּגוּפוֹ אֵלּוּ הָאֲוִירִים … וּלְפִיכָךְ בְּבִלְעָם שֶׁהוּא בְּחִינוֹת דַּעַת דִּקְלִפָּה כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חז"ל עַל פָּסוּק: "לֹא קָם כְּמׂשֶׁה" וְכוּ', 'בְּיִשְׂרָאֵל לֹא קָם, אֲבָל בָּאֻמּוֹת קָם, וּמָנוּ בִּלְעָם'. כִּי מׂשֶׁה הוּא דַּעַת, וְלָזֶה נִקְרָא דּוֹרוֹ "דּוֹר דֵּעָה" …"וְיוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן", וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ז'): 'שֶׁיָּדַע מָתַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס'.
(ליקוטי מוהר"ן חלק א מג)

זה לעומת זה עומדים משה, שהוא הדעת (כמבואר בזהר ובכמה מקומות בליקו"מ), וכנגדו, להבדיל, בלעם אותו מכנה רבינו בתורה זו "בר דעת" וכך אף העיד הוא על עצמו: "יודע דעת עליון".

מבחינה מסוימת, מבאר המדרש (במדבר רבה, יד,יט), עומדים משה רבינו ולהבדיל בין הטהור לטמא בלעם, באותה דרגה. וכך מבאר המדרש את הפסוק (דברים לד) "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם … ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".

מידת הדעת, אותה מידה עליונה, יש בה שני הפכים. מחד, דעת היא חיבור, כמו "וידע אדם" (בראשית ד,כה), אולם דעת, מאידך, היא גם לשון פירוד, הבדלה, כמו שמצינו בירושלמי (מובא ברע"ב על ברכות ה,ב) "אם אין דעת – הבדלה מנין?".

האדם בר הדעת, אם כן, מעלתו היא שיודע להבדיל בין טוב לרע מחד, ומנגד, הוא יודע גם להתחבר לאן שהוא חפץ ובוחר להתחבר.

ובנקודה זו היו משה ובלעם שווים, כביכול.

דבר אחד, אומרת הגמרא במסכת ברכות (ז,ב), היה בלעם היחיד בעולם שידע, ועל ידיעה זו שיבח בלעם את עצמו ואמר שהוא "יודע דעת עליון".

ישנו רגע אחד, או חלקיק הרגע, בשלשת השעות הראשונות של כל יום, ממשיכה הגמרא, שבו כועס, כביכול, הקדוש ברוך הוא. אולם, מלבד בלעם הרשע, "אין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה".

הנה כי כן, בלעם, שהיה בר דעת, ועל כן ניחן ביכולת להבדיל בין טוב לרע ולהתחבר לאן שברצונו, בחר להשקיע את כל כח החיבור העצום שהיה לו לנקודה אחת: אותו רגע של כעס, וכל כך, רק כדי לקלל את עם ישראל.

ולעומתו משה, בחיר הברואים, את כל כח ההתחברות לו זכה מכח דעתו הנפלאה, השקיע בהיפך המוחלט: חיבור לאהבת ה' את ישראל, ואת כל כוחו ומרצו ואת כל זמנו הקדיש להרבות דעת בישראל ולחברם לאהבת השם יתברך.

אולם, מגוף הדברים צצה ועולה תמיהה עצומה: חז"ל אומרים (סוטה ג,א) "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות!", ומדוע רוח שטות? שכן מחמת חלישות דעתו, נגרר האדם אחר תאוותיו, והיפוכו של בר הדעת, כידוע, הוא השוטה.

ואם כן, איך נוכל לומר שבלעם, שהיה 'בעל עבירה' גדול, היה גם 'בר דעת'? והלא אין שני הפכים גדולים מזה!

כמו בכל דבר, גם דעת מורכבת מ'זה לעומת זה'. דעת קדושה וכנגדה דעת של טומאה. האדם בר הדעת, השולט בבחירותיו ויודע להבדיל בין טוב לרע, בוחר לאן להתחבר: לקדושה, לאהבת ה', כמשה רבינו; או לטומאה, ל"א-ל זועם", כמו בלעם הרשע.

בלעם לא חטא משום רוח שטות שנכנסה בו. בלעם חטא משום שהוא בחר לחטוא, על מנת להתחבר לאות דעת של טומא, על מנת לקבל כח לכשפיו, המכחישים פמליא של מעלה, כמבואר בגמרא (סנהדרין סז,ב) שכן הם מראים מראית עין מטעה כאילו כח הכישוף גדול מכח עליון

וכפי שכל עניינו של משה רבינו ע"ה היה לחבר את עם ישראל למקור חיבורו הוא – אהבת השם ית', ולהאיר הארת ה' בעולם, כך, להבדיל בין הטהור לטמא, היה כל עניינו של בלעם להפיל את כל העולם כולו לחיבורו הוא, הטומאה, הסתרת ה'. זו היתה סיבת מלחמתו של בלעם בעם ישראל, שכן הם המגלים בעולם את מלכות השם יתברך.

וכנגד משה רבינו, שערב לקב"ה לחבר אליו את עם ישראל ואת העולם כולו, כנגדו בטומאה עומד בלעם, שנעשה ערב לטמא את העולם בארס דיבוריו ולהרחיק את העולם מהקב"ה.

* * *

משנכשל בלעם בנסיונו לקלל את ישראל, השיא עצה רעה לבלק: אלקיהם של אלו, אמר לו, שונא זימה. צא והכשילם בכך!

ושוב כמאליה עולה התמיהה: מדוע חשב בלעם שאנשי דור המכונה "דור דעה", דורו של משה רבינו שהאיר דעת נפלאה בכל ישראל, כפי שמבאר רבינו (ליקו"מ ד, על הפסוק "אתה הראית לדעת"), יכשלו בחטא כזה? ועוד יותר, שהרי רבינו מבאר בתורה ע"ב ש"מי שיש לו דעת צח כל שהוא … אפילו מה שנחשב בעיני ההמון לנסיון גדול, כגון הנסיון של תאוות ניאוף, הוא אצלו שטות, ולא נחשב לו לשום נסיון כלל!", ואיך, אם כן, חשב בלעם שתצלח עצתו?

אלא, ש"דע", אומר רבינו בקטע המצוטט בתחילת דברינו, "הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָרָשָׁע שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, מוֹלִידִים נִאוּף בְּהַשּׁוֹמֵעַ … וּכְשֶׁרָשָׁע מְדַבֵּר וּמוֹצִיא מִפִּיו הֲבָלִים, מוֹלִיד אֲוִירִים אַרְסִיִּים שֶׁל נִאוּף".

זה מה שאמר בלק לבלעם: אמנם לא קיללתי את ישראל כרצונך, שכן "מה אקוב? לא קבה א-ל!", אולם לאחר דיבורים כה רבים שדיברתי, ולאחר כל כך "אוירים של ניאוף" שפיזרתי, כעת, אם תנסה להכשיל אותם בעוון ניאוף – תוכל להצליח!

ולמרות שדבריו נבואות הם, ונכתבו בתורתינו הקדושה, כאשר יצאו מפיו ומהבל פיו, יצא עמהם אותו אויר של ארס והוא בטומאתו עומד.

* * *

ועל מעמדו של בלעם רמז לו בורא עולם באמצעות אתונו: כפי שאתונך, עשתה מעשה אדם ופתחה פיה ודיברה, ולמרות זאת לא חל שינוי במהותה והיא נותרה אתון, אף אתה כן, שאף על פי שדיברת דברי נבואה, לא היית אלא דרך מעבר לדיבורי הנבואה, אולם במהותך נותרת היפך הקדושה.

זו צריכה להיות שאיפתו של כל יהודי: להיות מקושר לדעת הקדושה של משה רבינו, לדעת להבדיל בין רע לטוב ולהתחבר לבורא עולם, לאהבתו ולרצונו הקדושים.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support