דמי חנוכה רוחניים

"חנוכה הם ימי הודאה, בחינת חסדים… בבחינת 'תומיך ואוריך לאיש חסידך' – שעל ידי החסדים נתגלה אור האמת, ואזי נמשך שמחה של שבת לימי החול. חנו כה – בחינת שבת נייחא".
(ליקוטי מוהר"ן ח"ב ב)

מאי חנוכה? (= מהי חנוכה?) היא שאלה שרבים היו רוצים לשאול. אנחנו יודעים את הנס הגדול שאירע, ואנחנו מקיימים בהידור את מצוות הדלקת הנר, אך אנו שואלים את עצמינו: לשמחה מה זו עושה? מה ה"עסק" הגדול שעושים מהימים הללו? הרי הם לכאורה ימי חול לכל דבר; הולכים לכולל, לעבודה, לבית הספר, כמו בכל יום. כשהיינו ילדים עוד התלהבנו מהנרות, השירים והסופגניות, אבל עכשיו אנחנו כבר שואלים את עצמנו "מאי חנוכה?" כיצד עלינו להתייחס לימים הקדושים הללו?

הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב) שואלת את השאלה הזאת, והיא מספרת את סיפור הנס ומסיימת בדברים: "עשאום ימים טובים בהלל והודאה".

מהותה של חנוכה היא אפוא "ימי הודאה". מהי הודאה? בהודאה מזכירים חסדי ה' כפי שמסיים מזמור ההודאה "הודו לה' כי טוב" (תהילים קז): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". אבל לשם דיוק, עיקר משמעותה של ההודאה איננה על החסדים שהקב"ה גומל בכל עת ובכל שעה, אלא במיוחד על החסדים בעת צרה. כמו שאמרו חז"ל (ברכות נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים" – אלו שהיו בסכנה וניצולו ממנה.

אם נתבונן נראה שהמיוחד בנס חנוכה איננו עצם הנס, שהשמן המועט הספיק לשמונה ימים, שהרי היו הרבה ניסים במקדש דרך קבע, וגם בנר המערבי של המנורה היה נס כזה בכל יום, שהשמן המועט הספיק לזמן רב. המיוחד היה בעיתוי של הנס הזה, כשעם ישראל היה על סף כליה רוחנית, ואפילו בית המקדש היה מלא טומאה, כשדווקא אז הקב"ה גילה לנו חיבתו ושינה עבורנו את חוקי הטבע כדי שנוכל להדליק את המנורה. זוהי באמת סיבה טובה להלל ולהודות.

אמת, ימי חנוכה הם ימי חול לכל דבר, אפילו פחות מראש-חודש שנקרא 'מועד', אבל זו בדיוק הנקודה: בשבתות ובימים טובים אנחנו מתרוממים טפח מעל הקרקע, מתנתקים מטרדות העולם, מכל העסקים והמלאכות. בימים כאלה מתאים לספר ניסים וחסדי ה'. המיוחד בחנוכה הוא, שגם בעיצומם של ימי החולין, ימי המעשה, אנחנו מפרסמים את הניסים והחסדים.

אותו עיקרון נמצא גם במצוות הדלקת הנר: אנחנו מדליקים נרות בכל שבת וחג. במובן הפשוט, הדלקה זו היא כדי לענג את השבת באור הנרות, אבל אנחנו מוצאים בה מימד נוסף: להאיר את העולם באור היהדות, כמו שאמרו חז"ל שמצוות הדלקת הנר בשבת על ידי האישה היא תיקון לחטא הקדמון שהכשילה חוה את האדם הראשון שהיה "נרו של עולם" (מדרש תנחומא, בראשית א), וגם אמרו שבשכרה זוכים לבנים תלמידי חכמים שמפיצים את אור התורה, וגם אמרו שבשעת הקידוש, כשמעידים על הבריאה, יש להסתכל על נרות השבת.

לכן, הדלקת הנרות בשבת ובחג אין בה מן החידוש, שהרי הם ימים מיוחדים ומוקדשים לפרסום האמונה בה' שברא את העולם ועשה את כל אותם ניסים שבגללם אנו חוגגים כל שנה, אבל בחנוכה אנחנו מדליקים את הנר ומאירים את אור האמונה גם בתוך ימי החולין, בתוך עולם המעשה. יעיד על כך גם המנהג להימנע ממלאכה בזמן שהנרות דולקים, שבחנוכה אנחנו מביאים את אורה וקדושתה של השבת לתוך ימי החול.

ראינו אפוא שחנוכה, בהיותה אחרונת המועדים (הן בסדר השנה והן בזמן התרחשות הנס) משמשת כשלב נוסף בסולם הרוחני שלנו – בחנוכה מתרחש 'נס' בכל שנה ושנה כאשר אורם וקדושתם של המועדים מאיר גם בימי החולין האפורים.

אל נא נחמיץ את ההזדמנות, נשתדל לנצל את הימים המיוחדים הללו בקיום המצוות שבהם, בהתבוננות והודאה על הניסים והנפלאות, ובעיקר על ידי תפילה לא-ל שנקבל את "דמי החנוכה" הרוחניים מידו הקדושה והרחבה.