"ופעם אחת אמר [רבי נתן] – עכשיו, שיצאו התפילות האלה [=ליקוטי תפילות] בעולם, עתידים לתת דין וחשבון על כל יום ויום, שאין אומרים אותם. ואף על פי כן כתב שם בהקדמה, שגם מזה אל ינח האדם את ידו, דהינו מלעסוק בכל יום בהתבודדות לשפוך שיחו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות על כל דבר ודבר שרואה שחסר לו באותו העת, ולעשות בעצמו מהתורה תפילות בלשון שמדברים בו. ורק על ידי זה יוכל להיוושע בכל דבר, כי אי אפשר לבאר בכתב בפרטיות כל הצטרכות האדם, ובפרט לפי השינויים שנעשים באדם בכל עת וזמן עיין שם".

אם אני רוצה להגיד שדבר מסוים הוא רע, אני לא צריך להגיע לכך שגם יתנו עליו דין וחשבון. זאת מסקנה פשוטה שנובעת מכך. ואם כן – למה רבי נתן פשוט לא אומר שזה דבר לא טוב, או שחייבים לומר כל יום, וממילא ברגע שלא נעמוד בחובה ניתן דין וחשבון?

"דין וחשבון" – ידוע ההסבר של הגר"א על הצירוף הזה. הדין הוא על המעשה הפרטי מצד עצמו, והחשבון הוא במערכת הכללית. למשל – אדם חטא בעבירה שמנעה ממנו התקדמות במצוות. על עצם הבחירה הוא ייתן דין, אבל מלבד מכך ידרש ממנו חשבון – כל הדברים הרעים שיצאו עקב אותה בחירה, וכל הדברים הטובים שהיה אמור לעשות אם היה בוחר במה שהיה עליו לעשות. החשבון הוא במערכת הכללית – אחרי שמסתכלים על כל המעשים, דנים אותו על מה שהחטא מנע בצורה עקיפה.

היסוד המרכזי בליקוטי – תפילות הוא היסוד עליו הספר עצמו בנוי – לעשות מהתורות תפילות. בשער הספר כותב רבי נתן: "לנורא תהילות, כלולים מכל-טוב לבית ישראל, תפילות ותחינות, בקשות וריצויים ופיוסים וידויים והתעוררות גדול לנפשו, שיעורר האדם את עצמו לזכור את אחריתו". יסוד זה מתאפשר רק בצורה של "לעשות מהתורות תפילות". החידוש הוא שלא מתפללים על הדברים שיותר קרובים אלינו, עד הדברים שהם יותר ברי-השגה, אלא על כל מה שכתוב בתורה. עד כדי כך שעל תורות של רבי נחמן בהם כתוב שתכלית האדם היא שתהיה לו ממשלה על המלאכים, כותב רבי נתן תפלה על כך. כאן אפשר למצוא דוגמא טובה ליסוד של "מהתורות תפילות".

"אדון כל מושל בכל, אתה בראת את ישראל עמך כדי שיזכו לתכלית האמתי לתכלית הנצחי,עד שיהיה להם ממשלה על המלאכים, כי זה הוא התכלית והסוף של איש הישראלי שנברא בשביל התכלית הזה כדי שיהיה לו ממשלה על המלאכים". (ליקוטי תפילות חלק-ב', תפלה א').

לפני שאנחנו נמשול על המלאכים יש לנו אולי קצת כמה שלבים ששכחנו בדרך – כל אחד כפי ערכו. ממשיך רבי נתן:

"…ועתה אבי ראה גם ראה, כמה אני רחוק מהתכלית הזה מקצה אל קצה בתכלית הרחוק, ולא די שלא זכיתי להתכלית הזה אף גם הרעותי את מעשי וקיפחתי את טובתי וקדושתי.כי חטאתי עויתי ופשעתי לפניך והוספתי בכל פעם חטא על פשע ימים על ימים שנים על שנים…" (שם). כאן מתחיל התיאור של הריחוק העצום שלנו מהדברים הללו, ווידויים וחרטות על כל מה שעשינו, עד שהבאנו את עצמנו למצב העגום שלנו.

למה באמת אנחנו מבקשים על זה, אם אנחנו רחוקים כל-כך מהדברים?

"אהה ה' איכה נעשה, אהה ה' להיכן נברח, אהה ה', ואני שאול בעולם הזה לזמן מעט מאד כצל עובר וכאבק פורח, ומה אשיב שולחי דבר. ומה אעשה ליום פקדה, ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו". הידיעה שהתכלית שלנו היא להגיע לאותה מעלה של ממשלה על המלאכים לדוגמא, היא זאת שמביאה אותנו להתפלל. זהו בעצם היסוד של "לעשות מהתורות תפילות", כפי שלמדנו בעבר- "הינו שבכל מקום שילמד האדם, יתחיל להסתכל על עצמו כמה הוא רחוק מכל זה על ידי מעשיו הרעים וישפוך על ידי זה את לבו לפניו יתברך". החידוש הגדול שבכך הוא שכל מה שאנחנו לומדים, את הכל צריך להשיב אל עצמנו. אסור לנו לראות למשל את זה שאנחנו צריכים למשול על המלאכים ולומר: זה לא שייך אלי. בכל מקום צריך להגיע לידי תחושת ריחוק, אבל אסור שתהיה תחושה של ניתוק. מה זה משנה? הרי בסופו של דבר נישאר רחוקים באותה מידה? אמנם אם יש לנו תכלית אליה אנחנו צריכים להגיע, בודאי שנרגיש רחוקים, שהרי אנחנו בעצמנו חייבים להיות באותה מעלה. נמצא שבהרגשת הריחוק אנחנו בעצם תמיד מתעוררים אל התכלית האמיתית שלנו. ואת הריחוק הגדול הזה צריך להוציא בתפלה, בפירוש כל מכאובי הלב והקשיים שלנו.

לכן הספר ליקוטי תפילות בנוי על התורות של ליקוטי מוהר"ן, וכל דבר שמוזכר באחד מהתורות בא לידי ביטוי בתפלה. לא משנה מה הדרגה הרוחנית של המתפלל, בין אם הוא צדיק גדול ובין אם הוא רשע גדול חס-ושלום, שניהם יתפללו על אותו הדבר. רק אם בונים ספר תפילות סביב תכלית האדם הסופית אפשר להגיע למצב כזה. ב"לעשות מהתורות תפילות" מתחדש שאנחנו צריכים להתפלל על התכלית שלנו, ולא רק על הדברים שיותר קרובים אלינו. על ידי תפילות על התכלית שלנו ניזכר בכל יום מחדש מה מוטל עלינו לעשות, ומהי הנקודה הסופית אליה אנחנו אמורים להגיע.

אחרי שאנחנו מבינים את היסוד הזה, בודאי שגם כל יום שלא אומרים תפלה מהספר עתידים לתת דין וחשבון. חשבון הנפש תמיד ייעשה בזיכרון התכלית הסופית שלנו, ורק על פיה אפשר לבחון את מעשינו. כל יום שלא זוכרים בו את התכלית, היום עצמו מפוספס. דרך עבודת ה' היא שתמיד ידביק במחשבתו את "זכרון בעלמא דאתי" (ליקוטי מוהר"ן נד), זיכרון בעולם הבא. צריך להדגיש כאן- זה לא שזכירת התכלית היא 'היכי תמצי', איזה-שהוא טריק שיגרום לנו לעשות באמת את מה שאנחנו צריכים. אופן העבודה צריך להיות בנוי על יסוד זכירת התכלית, שזה בעצם "בקי בעייל"- תמיד לזכור ש"אם אסק שמים שם אתה", תמיד יהיה את הריחוק של "שם אתה", מתוך הריחוק שלנו מעצם התכלית האחרונה שלנו. מי שלא עובד את עבודת ה' בצורה הזאת מחסר מיחוד "ה' אלוקי" כמובא בתורה נד. מעשה זה הוא פגם מצד עצמו ועליו יינתן דין, ועל הדברים שהפסדנו אם היינו מקיימים אותו יינתן חשבון.

 אחרי שאנחנו לומדים את כל זה עולה השאלה- לשם מה ההתבודדות אם כן? הרי כל הדברים שאנחנו צריכים להשיג כבר מוזכרים בליקוטי תפילות, ושם מוזכרים כל הלשונות של הריצוי והתחנונים. "ואף על פי כן כתב שם בהקדמה, שגם מזה אל ינח האדם את ידו, דהינו מלעסוק בכל יום בהתבודדות לשפוך שיחו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות על כל דבר ודבר שרואה שחסר לו באותו העת". החידוש הגדול הוא שצריך גם להתפלל על הדברים שיותר קרובים אל הלב במצב הנוכחי. דרך העבודה היא בודאי בזכירת התכלית ובבקשה ותפלה להגיע אליה, אך הדרך להגיע אליה משתנית אצל כל אדם ואדם. לכל אחד יש הדברים שעליהם הוא יותר צריך להתפלל ולעבוד, ולא תמיד הוא ימצא את עצמו בתוך התפילות שמדברות על נושא בליקוטי-תפילות. לכן צריך גם במישור המקומי יותר להתפלל על "כל דבר שחסר לו באותו העת".

ולאור כל זאת נבין למה רבי נתן אומר שעל מעשה זה עתידים ליתן דין וחשבון. החידוש הגדול בכך הוא שמעשה זה הוא לא סתם רע בפני עצמו. אם אנחנו רוצים לדבר על הצד הרע שבו, אנחנו חייבים להגיע לדין וחשבון. כל החסרון שלו הוא בזה שההעדר שלו יגרום לדין וחשבון, מאחר ולא זכרנו את התכלית.