דיוקן של תלמיד

כ״ה בניסן תשע״ט

אחד מן הדברים שאין להם שורש אך נפוצים היום כעשבי פרא – הם ספרי ושיטות "העידן החדש". מדברים וכותבים הרבה על מודעות, חיבור, או תקשור עם עולמות וישויות עליונות, ולעיתים מדברים גם בשם התורה או הקבלה.

עשרה בטבת

לזכר שלוש פורעניות שאירעו בטבת – קבעו חכמינו ז"ל את צום עשירי בטבת. האחת: תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי מלך יוון. השנייה: נפטרו עזרא ונחמיה, מנהיגי ישראל שהעלו את יהודי בבל לארץ ישראל. והשלישית: התחיל המצור ששם נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מאחר ופורענויות אלו התרחשו בשמיני, בתשיעי ובעשירי בטבת, בחרו חכמינו ז"ל את יום עשירי בטבת ליום צער על זיכרון כולן. (ראוי לציין, שעיקר כוונת התענית היא לעורר את הלבבות לתשובה ותיקון המעשים, כדי שלא יבואו עלינו, חלילה, צרות דומות). תחילת חורבן ירושלים ומותם של מנהיגי העם – אירועים אלו מצערים דיים וראויים לקביעת "יום זיכרון" לדורות. אולם מהו פשר הצער הגדול על תרגום התורה ליוונית – עד שכתבו חכמים "שמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים"?

מהי, בעצם, התורה? בכל פרשה מפרשיותיה, בכל פסוק, בכל מלה ובכל אות מסתתרים מסרים ומשמעויות רבים הנוגעים לכל אדם. אלו מתבססים על ההוראות הנלמדות מן המילים, שורשיהן, נטיותיהן, וההקשרים הלשוניים שביניהן. חז"ל, מוסרי ומבארי התורה, מסרו לחכמי הדורות מפתחות, שעל ידם ניתנת גם לנו האפשרות לגשת אל העושר הרוחני האדיר הטמון בתורה ולדלות מתוכו עצות, הבנות והבהרות מאירות עיניים. אולם המנסה לתרגם את התורה לשפה זרה, מאבד בבת אחת את כל העושר הזה, ולא יתכן שימלט מלהוציא דברים מהקשרם, להבינם שלא כראוי וגם להגיע למסקנות הרחוקות מרחק רב מכוונת הכתובים האמיתית. בהינף יד הופכת התורה לכלי ריק שאינו אלא ספור דברים בעלמא, לעיתים אף תמוה ומלא סתירות.

משום כך מובן, על שום מה ציוו חכמים להצטער כל כך עם תרגומה של התורה. היום, אולי יותר מתמיד, יש מקום לצער הזה. כי אף שאין תרגום התורה ליוונית נפוץ, תרגום רוח התורה לרוחות זרות/יווניות נפוץ מאד. דומה כי פעמים רבות בקריאת ולמוד התורה "איש הישר בעיניו יעשה", וכל אחד מפרשה כדרכו וכרצונו, ואילו המפתחות האמיתיים להגיע להבנת התורה ולהתוודעות אל אוצרותיה – מושלכים ככלי אין חפץ בו. ישאל השואל – "מנין לי לדעת אלו פרושים אמינים יותר"? אכן, אפשר היה להיכנס לדיון בהגיון של כללי הלמוד התורני המקורי והשוואתו לחדשנים למיניהם. אולם הבעיה היא שונה לחלוטין. בכדי להשוות דבר מה למשנהו, צריך להכיר את שניהם. ואילו יהודי בן ימינו, הניזון ממערכות ה"חינוך" המקובלות ונחשף לספרות המצויה, מכיר, בדרך כלל, רק צד אחד – צידו של "התרגום היווני", דהיינו הכל חוץ מדברי חכמי ישראל ובאוריהם הבהירים והעמוקים על התורה (ידיעת "פתגם" אחד או שניים או אפילו רעיון שלם מדבריהם עדיין אינו מתקרב למושג ברור על היקף ועומק הדברים).

הסיבה לתפישות מעוותות של התורה היא פשוטה. אדם מתבונן, בדרך כלל, על המציאות, כפי שנח לו, כפי שהיה רוצה שתראה. ובדיוק באותו אופן הוא מתבונן ומפרש גם את המסרים התורניים. גם אדם שומר תורה ומצוות שמערב בלמודו את נטיות ליבו ורצונותיו האישיים, עלול "לתרגם" את התורה לפרוש מסולף וזר. אם כן, למי שחפץ באמת להכיר את רוחה של התורה ואת מסריה, חשוב מאד להשתדל ללמדה באופן המקורי והטהור – כפי שנלמד מימות משה ועד עזרא הסופר ומימות עזרא הסופר ואנשי הכנסת הגדולה עד ימינו אנו. ויהי רצון שנותן התורה יצילנו מהטעיה עצמית ומרוחות מטעות – לבל יתערבו בלימודנו.

יום השנה של פטירת רבי נתן – י' בטבת

רבי נתן, תלמידו הגדול של רבינו רבי נחמן מברסלב, נפטר, כידוע בי' בטבת. שלוש צרות אירעו לישראל, כאמור, ביום זה: בו נפטר עזרא הסופר, ונכתבה תורה יונית, ונבקעה העיר" . בשעותיו האחרונות, בדבריו האחרונים, קישר רבי נתן בין שלושת הצרות: "ואמר בזה הלשון: נו, כשעזרא הסופר הולך לו, וספרי הכפירה מתגברים, כמו שיש היום לאלפים ולרבבות … אך אני מקווה שדף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון לכל". כעזרא הסופר בזמנו, היה רבי נתן סופר אף הוא. הסופר והעט של רבי נחמן, להעביר בשורתו לעולם. צר היה לו מאד על הספרות הממלאת את חלל העולם ומפיצה השקפות של כפירה, בלבול וריחוק מאלוקים חיים. זה היה פירושו העכשווי לצרת "נכתבה התורה יוונית", כלומר שרוח התורה הטהורה סולפה והתעוותה עד שהפכה ל"יוונית", נגועה בחיידקי הגאות והרהב של אומות העולם. מדהים, שהוא בעצמו, שעמד בכוח רבו להפיץ דעת אחרת, נפטר באותו היום. הוא עצמו, שהאמין ש"דף אחד מספרי רבינו יהיה תיקון על הכל", כתב, ביאר, הדפיס והפיץ, רבבות רבבות דפים מספרי רבינו, להביא תקווה ומזור לעולם. מה בעצם, ההבדל, בין "תורה יוונית" לתורת אלוקים? ומהו מייחד כל כך, בעצם, את תורתו של הצדיק? כל כך הרבה זרמים של מחשבה עוברים באנושות. אין ספור של סיפורים, התנסויות, דרכים, קטנות וגדולות. עושר ועומק בלי די. אבל כמה פעמים, רבות מידי, הלכו בני אדם שולל אחר זיו המילים, אחר ברק הרעיונות או תקוות הישועה שנשאו ספר פלוני או אדם אלמוני. אותם שהיטיבו לבטא את רחשי ליבם, ולקרב את הדברים אל הקוראים, אכן חוללו מהפכות גדולות בעולם. אפילו הרעיון השטני של הנאצים נתמך בהרבה מלל, בכתב או בעל פה, שאיפשר למוחות רבים כל כך להתעוות עד למדרגה שפלה שלא הייתה כדוגמתה מעולם.

קראתי הרבה ספרים מסעירים בחיי. פגשתי אנשים יצירתיים ובעלי כאריזמה רבה. אבל במשך השנים למדתי דבר, שסייע לי רבות בחיפוש האמת. ושמו של הדבר – שורש. יש שורשים בשמיים ויש שורשים במים עכורים. יש אמיתות ודרכים שמקורן שמיימי ויש שמקורן ארצי דל ומדולדל, אף שגם הן נושאות ברק וצבע לרוב. מה שאינו מחובר לשורש – נידון לכליה ולאבדון. גם אם לפי שעה פרחיו מרהיבי עיין, אין זו אלא אחיזת עיניים. ומה שמחובר לשורש, גם אם לפי שעה נראה כמוש וחסר הדר, סופו לפרוח ולהצמיח פירות למכביר. הלא זה היה גורל אמונות רבות ששלטו בעולם בריש גלי ולבסוף דעכו בתהום הנשייה כמו מאמיניהן. עם אחד בלבד, אמונה אחת בלבד, שרדה – ישראל. וגם בישראל עצמם – מי שדבק בשורש החי, המדויק, של תורת משה, חי וקיים כמוה. ומי שבדה שורשים אחרים מאז הקראים והצדוקים ועד לרפורמים ודומיהם – אבד. אחד מן הדברים שאין להם שורש אך נפוצים היום כעשבי פרא – הם ספרי ושיטות "העידן החדש". מדברים וכותבים הרבה על מודעות, חיבור, או תקשור עם עולמות וישויות עליונות, ולעיתים מדברים גם בשם התורה או הקבלה. יש לזה ריח משלו, שפה ייחודית, חופשית, חכמה, פנימית. יש לזה הרגשה של בשורה שעוד לא שמענו, של אופקים חדשים ומבטיחים. ובגלל זה זה בוודאי מושך ומעורר עניין. יש לזה הכל אבל אין לזה שורש. אין מדובר כי אם בבדיית הלב של מחבר זה או אחר, בתעלול חדש של תאוות נמוכות ומידות נפסדות שהתלבשו עתה בלבוש רוחני מלא קסם. ואם אין שורש – לא יועיל ריבוי המילים ועושר הרעיונות וסערת הרגשות. כי אם אין שורש – כלום לא יצמח. דבר לא ישתנה בנפש הקורא או הצועד הדרכים אלו מלבד העובדה המצערת שיקבל היתר להמשיך בשלו, ועוד יקבל הצדקה רוחנית לכל שיגיון לב. גם האופל כותב ספרים, שר שירים, מעלה מחזות. וגם אלו עוסקים באמת, בחיפוש דרך, במשמעות החיים. ההבדל הניכר הוא – השורש. מהיכן יונק אותו הענף? מאיין הוא שואב את חיותו ומהם מקורות השראתו? ולאורך זמן אפשר לראות גם מה צמח או לא צמח מאותו מקור. לצערנו הרב גם מקרב שומרי תורה ומצוות מתחברים לתעתוע הזה. אין להם כוח ל"אותיות הקטנות" ונדמה להם ששם לא ימצאו את מבוקשם הרוחני, הנשגב. המילים היפות קורצות להם. הבשורה החדשה מהלכת עליהם קסם. הם מאבדים את ההרגש למה יש לו שורש ומה אין לו וסכנתם מרובה. כך היה בתחילת תקופת ההשכלה וכך קורה גם היום, בגרסאות שונות. אפילו ביהדות עצמה יש דברים שאנו קוראים או שומעים שאינם אלא "רעיון יפה" ("וורט" בלשוננו) ולעומתם דברים שנחצבו ישר מעולמות עליונים. איכותם כה רבה, דיוקם כה מושלם, קשריהם לעולם עליון כה רבים, עד שאפשר במשך שנים רבות להגות וללמוד משפט אחד מדבריהם, שיאיר בכל פעם באור אחר. דברים שאמרו נשמות גדולות הם דברים גדולים, משום שאלו קשורות ומושרשות בנשמות גדולות מהן, עד למעלה למעלה, עד לאיש האלוקים משה ועד לשורש העליון והיחיד של המציאות – האין סוף בעצמו. ואילו דברים שאמרו נשמות שאינן קשורות לשורש הזה – כאילו לא נאמרו, ומוטב היה אילו לא נאמרו, גם אם נדמה כי מדובר בדברי טעם ועומק, בעלי חן ומשמעות רבה. אפילו בספרים שמתיימרים להיות קשורים לשורש ונשענים כביכול על מקורותינו – צריך לבדוק טוב טוב אם הדברים אכן נאמנים למקור או שהמחבר עושה שימוש בדברי התורה כדי ליפות או להצדיק את דבריו שלו. אם ה"שורה התחתונה" של הדברים הם רצון ה' – כלומר חיזוק בקיום תורה ומצוות – מה טוב, אולם אם הבשורה היא אחרת, בשורת רוח שאין בה ממש היא, אין לה שורש ולא תצמיח דבר מלבד קוצים. וכשמדברים על שורש צריך בעצם לדבר גם על העץ ועל הענפים. כפי שמבואר בתורת הקבלה – יש עץ של נשמות. כל נשמה קשורה ומקבלת חיות מנשמה גדולה ממנה וכך הלאה עד לשורשי הנשמות ממש. שורש הכל – בארבעה יסודות ושורש היסודות – ביסוד אחד פשוט ועליון מהם. "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים". היסוד הזה נקרא "צדיק יסוד עולם", כמו שכותב ספר הזוהר הקדוש: "יש לו לקדוש ברוך הוא צדיק אחד בעולם, וחביב לו, מפני שמקיים העולם כולו, והוא יסודו והוא מכלכלו ומצמיחו ומגדלו ומשמחו, והוא יסוד הנפשות כולם" (השמטות השייכים לחלק ראשון דף ט"ו עמוד ב' בשם "ספר הבהיר") הצדיק הזה הוא המשקה ומחייה הכל. והצדיק הזה, בדורנו, הוא רבי נחמן, כפי שהוא עצמו טורח להודיע לנו במקומות רבים מכתביו. רבי נחמן הרי כבר אמר: "אני נהר המטהר מכל הכתמים". זהו הנהר היוצא מעדן. אין הוא "עוד בן אדם" כמונו רק קצת יותר חכם או קצת יותר צדיק. הוא משהו הרבה הרבה יותר גדול מזה לאין שיעור ותפישת אנוש כלל. והוא עצמו כבר אמר: "אין אצלי ממוצע. או כמו שבודים המתנגדים עלי או כמו שאני אומר על עצמי". וכן מתבאר במכתבי רבי נתן לבנו (מכתב של"ט) "תהילה לא-ל אנו מאמינים בהשם יתברך ובמשה עבדו ובצדיקי אמת שבכל דור, ובפרט בהצדיק האמת שמאיר בדור הזה עד עולם". ועוד בפירוש יותר כתב רבי נחמן מטולטשין מכתב א': "וכבר מונח כלל בידנו, אשר כעת הוא הצדיק שבדור אדונינו מורינו ורבינו (רבי נחמן מברסלב) זכר צדיק לברכה". מדוע דווקא יהושע זכה להיות תלמיד של משה? משום שהוא התמסר לו בכל ליבו, רגע רגע, כל חייו. מדוע דווקא רבי נתן זכה להיות תלמיד רבינו? משום שהוא התמסר לו בכל ליבו, רגע רגע, כל חייו. קראו את הספר "ימי מוהרנ"ת", יומנו האישי של רבי נתן בו הוא מתאר את חייו. ותבחינו כיצד הוא מתייחס לרבינו וכיצד הוא מתייחס לעצמו. כאשר נולד לו בן הוא מציין את זה בקיצור, כלאחר יד, כאילו מדובר בפרט שולי, ממש חסר חשיבות. ואילו כאשר הוא מתאר כל פגישה שלו עם רבינו, הוא טורח לתאר בפרטי פרטים כל תנועה שלו, כל חיוך שחייך אליו. הוא מתאר כיצד נראו פניו ואיך רדף אחרי מרכבתו שיצאה את העיר. הוא מרבה בדברי שבח והתפעלות על הזכות העצומה שנפלה בחלקו אחרי כל מילה שהוא שומע מרבו. הוא – יודע שהדברים נוגעים לדורות, לנצח נצחים, הוא – מבין את גודל המעמד. כך נראה תלמיד. הלוואי עלינו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support