וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הָאֱמֶת. כִּי עִקַּר הָאוֹר הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא עֶצֶם הָאֱמֶת, וְעִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת … שֶׁתִּרְאֶה שֶׁיֵּצְאוּ הַדִּבּוּרִים מִפִּיךָ בֶּאֱמֶת, וְאָז יִשְׁתּוֹקֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְמַעְלָה לִשְׁכֹּן אֶצְלְךָ; וּכְשֶׁיִּשְׁכֹּן אֶצְלְךָ, הוּא יָאִיר לְךָ.
(ליקוטי מוהר"ן, ח"א ט)

לדבר אמת

חובת האדם בתפילתו היא להתפלל ולדבר דיבורים של אמת, וגם לאמרם באמת.

בתורה קי"ב מבוארת תמצית העצה לעובדא ולמעשה וז״ל: וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאד מְאד מִכָּל צַד אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה' הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי.

אחד השורשים המוזכרים בתורה זו בעבודת התפילה הוא, "שיהא באמת" – ולגופם של דברים במהות 'האמת' המבוארת כאן יש להאריך, והדברים מבוארים ארוכות ונרחבות בליקוטי הלכות, אולם נעמוד כאן על נקודה מסויימת, אשר גם היא נכללת ב'אמת' המוזכרת כאן.

אם נדייק בניסוח, גם בתורה ט' וגם בתורה קי"ב, נראה שיש כאן שני חלקים כדי להגיע ליעד הנכסף: שהדיבור יאיר לו בתוך החושך עד שיתקיים בו "ה' אורי": א: שהדיבור [מצד עצמו] יהא דיבור אמת; ב: שהדיבור-אמת יאמר [מצד המדבר] באמת, בלי קשר לדרגה הרוחנית בה הוא נמצא.

ביאור הדברים

ונבאר הדברים: יש להדגיש כי הבנת הדברים תוכל לפתוח צוהר בעצת ההתבודדות (שכן, בביאור הליקוטים על תורה זו, מבאר שחלק עיקרי מאד מהתפילה שמבואר כאן עוסק בתפילת ההתבודדות – שפכי כמים ליבך) שנוכל להתחבר חיבור פנימי ואמיתי לדיבורים שנדבר, ולא נצטרך להעיף מבט על השעון כל כמה דקות [שמשום מה בשעת ההתבודדות השעון עוצר מלכת וזוחל לו לאיטו באופן קיצוני…].

כי הנה, ישנם דיבורים שהם דיבורי אמת ב'עצם', היינו דיבורים המביאים אל האמת של הבריאה, אל התכלית האמיתית אשר לכך נוצרנו, וכל תפילה ושיחה ודיבור שעוסקים בענין התכלית הרי הוא דיבור ׳אמת׳, שכן מכל מה שאנחנו מכירים כאן בעלמא דשקרא, זה ורק זה מה שישאר, וכל השאר כדונג יימס, והיה כלא היה.

הַכְּלָל שֶׁעִקָּר הוּא הָאֱמֶת … לַחֲשֹׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת וְלֹא יַטְעֶה אֶת עַצְמוֹ רַק בְּכָל דָּבָר יִסְתַּכֵּל עַל הָאֱמֶת הֵן בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת וְכֵן בְּכָל עֲסָקָיו שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּעֵין הָאֱמֶת אֵיזֶהוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ אִם לַעֲסֹק בְּהוֹלְלוּת וְלֵיצָנוּת וְכוּ' אִם לַעֲסֹק בִּתְמִימוּת בְּתוֹרָה וּתְפִלָּה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים וְכוּ' (ליקוטי הלכות, הלכות גניבה ה,ד)

אמת – בשקר…

מאידך, ישנם דיבורים שהם דיבורי שקר בעצם, והיינו דיבורים שאינם מביאים אל התכלית אלא מביאים אל ההיפך, דיבורים המביאים לשקוע ולטבוע יותר בבוץ של העולם הזה ותאוותיו והבליו, וגם אם זה בצורה של תפילה ושיחה כביכול, למשל, אדם השופך את ליבו כמים שיזכה בלוטו בכמה מליונים ויהיו לו מעדני עולם הזה בהרחבה יתירה וכדו׳ [כל אחד כיד התאווה התקיפה עליו..], באופן שהוא יתר על המידה ואינם נצרכים לעבודת ה׳ [אשר בזה גופא הרי חייבים את ׳האמת׳ לא להטעות עצמינו שהמותרות הם הכרחיות ואכמ״ל], הרי שהדיבורים הם בעצם דיבורי שקר.

והנה, גם אם יטען הטוען "מה לעשות, הבה ולא נטאטא את החולשות שלנו מתחת לשולחן, הבה ונהיה אמיתיים עם עצמינו, ומה לעשות שזה מה שאני חפץ באמת, וזה כל מאווי וחפצי, ואם כן הרי שזה ׳האמת אצלי׳ ואם אדבר ואומר שכל תאוותי הוא רק להיכלל באורו האין סוף ב״ה בזמן שזה לא בדיוק ממש כך… , הריני כדובר שקרים ח״ו, ואם כן הבה ונדבר ׳אמת׳!"

טענה יפה לכאורה, אולם התשובה יפה עוד יותר!

אכן פשוט וברור לכל מי שהריח, אפילו ממרחק של ת״ק פרסה, את רוח ברסלב – הרי פשוט וברור לו שעל ׳אמת׳ כזו לא יתכן לומר בשום פנים ואופן ש"עִקַּר הִשְׁתּוֹקְקוּת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ אֶלָּא אֶל הָאֱמֶת" (ליקו"מ ט). כי תאוות העולם הזה הם השקר הכי גדול, וכמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה, תולדות פרשה ס״ג) אודות שמו של האיש שנטל חלקו בעולם הזה באופן שהוא נפרד לגמרי מעלמא דאתי, "ויקראו שמו עשו, הא שוא שבראתי בעולמי".

אז מה זה דיבור של אמת?

אם כן, מה כן נקרא 'דיבור אמת'?

אלא, "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו", עלינו גם לדבר דיבורי אמת, דיבורים המביאים ומחברים אל התכלית האמיתית, וגם לדברם באמת.

ונצייר את הדברים: יושב לו אברך בעיצומם של ימי בין המצרים – בתשעת הימים. הוא נמצא כעת בקטנות המוחין… ומה שמפריע לו עכשיו הוא המוגבלות של אכילת בשר ומניעת הרחיצה, ולאו דוקא אבילות על החורבן וכו'.

אכן, מה לעשות, זו בושה וכלימה, אבל הרי זה כאותו חסיד קאצק, שטרם אכילתו אמר בסילודין,  "הריני אוכל לשם הנאת גופי"… מארחו, ששמע את דבריו, הזדעק מיד והעמיד אותו על טעותו, 'נו! שלא לשם הנאת גופי!' נענה החסיד ואמר: אכן, טעות, אבל אמת…

ובכן, אילו יפתח מיודעינו את פיו ויפרש שיחתו: "רבונו של עולם! אוי! אוי לי צער השכינה!" בעת שצערו עכשיו באמת הוא על התוצאות של החורבן, כי אי אפשר להתקלח, ואסור לאכול בשר… והרי הוא כדובר שקרים, שכן אמנם הוא מדבר דבורי אמת, אבל הוא לא מדבר אותם באמת.

והעצה היעוצה:

ובכן, העצה היעוצה היא שימשוך את עצמו אל האמת, מהמדריגה הנמוכה, מהקטנות שהוא נמצא בה, משם ימשוך את עצמו אל האמת.

הוא יכול, למשל, לפרש שיחתו על זו הדרך: "רבונו של עולם! הבט נא וראה במה אני עסוק עכשיו, הרי אני טרוד בהבלי הבלים, בזמן שאם היה לי אפילו מעט לב יהודי אמיתי, לא הייתי מסוגל להסיח דעתי מחורבן בית חיינו ומקור קדושת יהדותינו!" וכו' וכו'.

ובכך יכול הוא לערוך את התיקון חצות הפרטי שלו, על החורבן הפרטי שלו, בטוב טעם ודעת, בפרשו שיחתו על פי המקום והדרגה בהם הוא נמצא עכשיו בפועל – והיכן היה צריך להמצא.

כי אז הוא גם מדבר דיבורי אמת – וגם מדבר אותם באמת.

(פורסם בעלון 'אנן בחביבותא', היו"ל ע"י איחוד האברכים דחסידי ברסלב, מורשת הנחל, ומתפרסם כאן בשינוי עריכה קלים)