עוד אמר לענין התחזקות בהתבודדות ותחנות ובקשות, כי הדיבור יש לו כוח גדול לעורר את האדם. אף על פי שנדמה להאדם שאין לו לב, אף על פי כן כשידבר הרבה דברי התעוררות ותחינות ובקשות וכיוצא, זהו בעצמו שמדבר הוא בחינת התגלות התעוררות לבו ונפשו להשם יתברך, בבחינת "נפשי יצאה בדברו", שהדבור בעצמו הוא התגלות הנפש והלב. ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש. והכלל כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול.

הדיבור איננו פעולה גשמית שאפשר להמשיך ולקיים אותה גם בלי הופעת הלב. כל עניינו, אנו מבינים, הוא הבעת הלב. איך אפשר להביע את הלב בלי לב? קל מאוד להרגיש איך פעולת הדיבור, שהיא הקלילה מבין כל הפעולות הגשמיות, נעשית כבדה לאין ערוך כשאין לב. מילים שזורמות בזמנים כתיקונם הופכות להיות כבדות, כבדות מאוד. כל מילה מורגשת היטב. מהו אכן דיבור בלי לב אם לא צפצוף הזרזיר? מסקנה כמעט בלתי נמנעת מחשיבה זו היא שההתבודדות איננה מעשית בכל זמן, ואין לנסות ולקבע אותה במסגרת מסודרת. הרי הבעת הלב איננה ניתנת להזמנה מראש. בזמן שהלב מתכסה מהאדם אין טעם לדבר דיבורים שלא נובעים ממקום מסוים וגם לא ממש מכוונים לתכלית כל שהיא. רבי נחמן בא ומלמד כי האדם פועל בדיבורו כל הזמן, וממילא קיימת וודאות כי "יבוא אחר כך להתעוררות גדול בלב ונפש". אנו מוצאים כאן אופי אחר לדיבור, שאינו רק כלי לביטוי הלב במובן הבסיסי, אלא הוא כלי מחולל ויוצר. גם במקום שאין לב הוא יכול לבוא ולעורר אותו, ועל כך נעמוד מעט.

לפני הכניסה בניסיון להבין יותר את הדברים, ישנה התייחסות נוספת בדברי רבי נחמן לבעיית סגירות הלב. פעמים בהם "נדמה לאדם שאין לו לב", הוא כותב, ודווקא "נדמה". בקלות רבה אדם מסיק על עצמו שאין לו לב עכשיו והוא אינו מסוגל לעבודה רוחנית, בזמן שזוהי רק הצורה החיצונית בה הדברים נדמים. הלב הוא עמוק עד מאוד, ואי אפשר להיות מודע למעמקים שבו. אין להתפתות בקלות כל כך למחשבה שעכשיו הלב סגור. אם אחכה מעט יותר ליד הדלת הוא ייפתח, באיטיות ובנחת. מורכבות הלב מחייבת גישה איטית אליו, במטרה להביא לגילויו בצורה טבעית. כשלא שמים לב לכך מנסים להכריח את הלב, והוא לא תמיד יסכים לפריצת הדלת הפולשנית אליו, ואז חושבים שאין לב. צריך להמתין ללב, להיות רגישים אליו, ואף להתחיל לדבר מבלי שהלב ישתף פעולה. לאט ובטבעיות הוא יאיר לנו פנים ויתגלה אלינו.

* * *

בפעם הראשונה שמופיעה בתורה סוגיית הדיבור אצל האדם, היא זוכה לתיאור משמעותי. "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדם, ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב). את סוף הפסוק מתרגם אונקלוס: "והוות באדם לרוח ממללא". האדם נוצר מן העפר ולאחר מכן ניתנת בו נשמה אלוקית. מהי ההשלכה הישירה של הימצאות נשמה זו בתוך גוף האדם? "ויהי האדם לנפש חיה" – האדם הופך למדבר. חיותו מתבטאת דרך הדיבור, שם נמצאת נשמתו. ברמה הפשוטה, גילוי הנשמה מתבטא דרך הדיבור בגלל שהוא מגלה את המחשבות והחלקים הפנימיים של המדבר. אבל התורה אומרת שהדיבור הוא לא רק רמקולים לנשמה, אלא ביטוי החיות שלה: "נפש חיה".

קיימים שני רבדים בהתייחסות שלנו אל המציאות. הרובד הראשוני הוא הפיזי, בו נכנסים לפעולה החושים הקולטים את המציאות הפיזית שעומדת מולנו על כל מאפייניה. כאשר ניכנס לחדר היא תודיע לנו כי קיימים בו מחסומים לבנים מכל הכיוונים, חתיכות עצים שמחוברות יחד בצורות שונות, אבנים מתחת לרגלינו, וכן על זו הדרך. הרובד השני שבא על גביו הוא זה שבא ומגדיר את המציאות הפיזית אותה קלטנו ומתרגם אותה לתפיסתנו: המחסומים הלבנים הם הקירות שמסביב, העצים הם הריהוט, והאבנים הם הריצוף שלמרגלותינו. בוודאי שהחושים הם הכלים הראשוניים שלנו ביחס לתפיסת המציאות ובלעדיהם אין לנו שום כלים לידע, אבל התפיסה הרעיונית שלנו על המציאות היא העיקרית מבחינתנו. כל המשמעויות של מקומות עבורנו נמצאים רק ביחס האישי שלנו אל אותם מציאויות פיזיות, שבתוכם נוצרת תפיסת המקום. אם נרצה דוגמה פשוטה לכך, נתבונן במקום שנקרא "בית". יש תחושה בבית שאין אותה במקומות אחרים, בלי קשר לפעולות שאנו עושים במקום או לתנאים המוצעים בו. הרי לנו דוגמה למקום המאפיין היחיד שלו כמקום מיוחד עבורנו הוא התפיסה האישית שלנו לגביו. לאדם זר הוא ייראה כמקבץ בטון, אריחים ולבנים, ואילו עבורנו הוא עולם מלא. אנו מתבטאים אחרת בתוך הבית רק מכוח האווירה של המקום, שזאת למעשה קיימת רק בתוך התודעה שלנו. מכל זה ניתן להסיק, שההתקיימות של האדם בתוך מציאות מתבצעת לא בתוך המציאות הפיזית הנתונה, אלא בתוך ההקשר שלו אליה, היחס כלפיה. האדם לא חי בתוך עולם של אטומים ויסודות. הוא חי בתוך עולם של מושגים והגדרות, ואלו נותנים עבורנו את תפיסת המקום האמיתית.

ובחזרה לבריאת האדם. כאשר הנשמה נכנסה לתוך גוף, הוא הופכת להיות קיימת בתוך העולם. כאשר היא באה להתגלות בתוך העולם היא צריכה מקום. איזה מקום יספיק לה? מקום פיזי וחומרי? כיצד היא תתבטא שם? היא צריכה מקום רוחני, שיוכל להכיל את התפיסות העדינות שלה ויהיה מוכשר להבעת חלקים פנימיים שלא ניתנים להגשמה פיזית. לכן, התוצאה הראשונית של כניסת הנשמה לתוך הגוף היא הולדתו של הדיבור. הדיבור הוא זה שיכול להגדיר את היחס למציאות ולתת לה משמעות של מקום תודעתי ומרחב רוחני, ולא רק פיזית. הדיבור הוא זה שיכול ליצור מציאות שמורכבת ממושגים ותפיסות, בגלל שכל עניינו הוא להביע את ההתייחסות שלנו אל המציאות. כאשר אנחנו מדברים, אנחנו בעצם מעצבים את המציאות על פי הדיבור. הדיבור הוא בהחלט יוצר ומחולל, והוא לא דיבורים באוויר. הדיבורים באוויר יוצרים מציאות של אוויר שאין בה ערכים ותוכן, אבל הם בוודאי יוצרים. כל מציאות חייבת להתקיים בתוך עולם של דיבורים כלפיה. "והכלל, כי הדיבור בעצמו יש לו כוח גדול".

רבי נחמן אומר, שהדיבור הוא התגלות הנפש והלב. הנפש והלב צריכים מקום להתבטא בו. בוודאי שהם ירגישו סגורים ועצורים כאשר הם יחושו שהמציאות סוגרת עליהם, כי הם לא עצמאיים ומנותקים מהמציאות. איך פותחים את הלב והנפש? איך נוכל לתת להם מקום להתבטא? שאלה קיומית שהתשובה עליה מדהימה בפשטותה: פשוט ניצור את המקום שאנו רוצים. כיצד? על ידי הדיבור. אם תפיסת המציאות שלנו על העולם מיואשת, פשוט נדבר דיבורי תקווה וכך נשנה את העולם שלנו. זה לא שכנוע עצמי שמתעלם מהמציאות. כל מציאות שאינה פיזית קיימת רק בהתייחסות שלנו אליה. נגדיר אותה אחרת והיא תהיה אחרת, וזה עניינו של הדיבור.

כראייה מביא רבי נחמן את הפסוק בשיר השירים, האומר את דברי עם ישראל על הקב"ה: "נפשי יצאה בדברו". חז"ל מבארים שמדובר כאן על מתן תורה, בו הנפש יצאה מרוב השתוקקות כאשר הקב"ה דיבר אל העם. מה הראייה מכאן לגבי דיבורים שהאדם מדבר בעצמו? אלא שבאמת אין הבדל מיהו המדבר. הדיבורים יוצרים את העולם בו אנו חיים. כשהדיבור יוצא מפי הקב"ה, הוא יוצר הגדרות רוחניות לעולם, ולשם נשמתנו השתוקקה ויצאה החוצה. "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט). מדיבוריו של הקב"ה נוצרה מציאות חדשה בעולם, והנפש יצאה לקראת אותה מציאות. ולהבדיל, גם דיבורו של האדם הוא יוצר: "ואשים דברי בפיך… לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה נא).

כאשר אין זרימה של הלב אל המציאות, וממילא אין לנו דיבורים כלפיה (ואם כבר אז רק עליה), אנחנו מוזמנים ליצור מציאות חדשה. לקחת את הדיבור, לבחור את המילים הנכונות, ולומר אותן לפני מי שאמר והיה העולם. בִּרְבוֹת הדיבורים בוודאי שיצאו ויתגלו להם הנפש והלב. הם רק צריכים מקום שיוכל להכיל אותם. הסגירות שלהם נבעה מכך שהעולם היה נראה להם הפוך מכל שאיפותיהם ורצונותיהם. הם בוערים לה', אבל העולם משדר להם את ההפך, והם לא רואים בו את רצון ה', בתוך המשברים והנפילות שאותו עולם נותן להם. יש הרגשה של "בשביל מה" להתחיל לדבר בלי סביבה שזורמת איתנו? לעבוד נגד המציאות, להכריח את הלב? אבל בשקט ובאיטיות, כשמדברים את הדיבורים, לאט-לאט מתרקמת מציאות חדשה. אין לצפות לה בחיפזון, אבל צריך להאמין שהיא באה. "ולפעמים על ידי שידבר הרבה אף על פי שיהיה בלא לב כלל, אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדול בלב ונפש". כשמאמינים בכך, לא מחכים למילים שיצאו מאליהן, אלא יושבים ובוררים את המילים הרצויות, המילים שמכילות בתוכן את העולם שאנחנו רוצים באמת, ומדברים. הדיבורים בוודאי יפעלו את פעולתם ולא ישובו ריקם.